ברכות היו זה כבר מטבע עובר לסוחר. עשרות ומאות אנשים, בארץ ובעולם, נוהגים דרך קבע להשפיע מברכותיהם לאחרים, לרוב חינם אין כסף, אך לא אחת גם תמורת הון עתק. מקובלים לסוגיהם ולמיניהם, בעלי קבלות ונעדרי קבלות, מעתירים רוב ברכות על ראשי המשחרים לפתחיהם. רצונם של אנשים לברך ולהתברך היא אחת התופעות הנפוצות ביותר בהוויה האנושית, וימיה כימי עולם.
הברכות תופשות מקום ניכר וחשוב בעולמה של תורת ישראל, ומקום מרכזי בתפילה היהודית. ספר בראשית משופע בהן. למן ברכתו של הקב"ה לבעלי החיים ולאדם הראשון, "פרו ורבו ומלאו את הארץ", דרך הברכות שהורעפו על נח ואברהם אבינו, המשך לברכות שניתנו ליצחק ועד ברכותיו-שלו ליעקב ועשו בניו. יעקב אבינו נולד לתוך עולם של ברכות, ובערוב ימיו הוא שב ומלמדנו פרק מאלף ב"הלכות ברכות".
ראש לכל, אין הוא מאריך טרחא, ומקיים בעצמו ברכת "ויאמר לקוצרים ה עמכם". כל אחת מברכותיו קצרה, ממוקדת, בת מלים ספורות, מילה בסלע. סאונד-בייט או מבזק בן כמה שניות המקפל בתוכו עולם מלא.
ברכותיו של יעקב לבניו אינן עשויות מקשה אחת. ולא לחינם מדגיש הכתוב ושונה: "ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם" (מט, כח). יעקב אבינו מכיר בייחודו של כל אחד מבניו, וידע כי ברכה היוצאת מן הלב, ולא נאמרת מן הפה ולחוץ, צריכה להיות מכוונת לנמענה, תואמת את ייחודו ומיוחדותו. כמה עלובות הן חלק מהברכות שנאמרות בימינו, שנראות לא אחת כאילו הועתקו זו מזו. רבות מהן מנוסחות בנוסח אחיד, רצופות קלישאות ולשונות של שגרה, נוטפות שומן, וחפות לחלוטין מכל ביטוי אישי ואמתי התואם את אופיו המיוחד של המתברך. שמעת ברכה אחת - שמעת את כולן, וצריך אתה רק להחליף את שמו של המתברך במשבצת החסרה.
יופיו של פסיפס הוא בריבוי גווניו. פסיפס שכל אבניו עשויות צבע אחד - משעמם עד מוות. אך גם כאשר יש בו אבנים שונות, המסגרת האחת שמאחדת את כולן, היא שיוצרת את התמונה משיבת הנפש. כזהו יופיו של פסיפס בני ישראל. ואף על פי שכל אחד מבניו זוכה לברכה משלו, בעלת ייחוד וצבע משלה, לסוף כוללם יעקב יחדיו. וכבר פירש רש"י: "לא היה לו לומר אלא איש כברכתו ברך אותו, מה תלמוד לומר ברך אותם? לפי שנתן ליהודה גבורת ארי, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קלותו של איל. יכול שלא כללן כולם בכל הברכות? תלמוד לומר "ברך אותם".
יתר על כן: ברכותיו של יעקב רצופות אהבה, אך גם תוכחה. "בכורי אתה, יתר שאת ויתר עז", אך גם "פחז כמים" ו"כלי חמס מכרותיהם. ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה".
אבינו יעקב מלמדנו, כי ברכה אמיתית אינה מורכבת רק מפיסות שמאלץ עסיסיות, נוטפות מור וחנופה. ברכה אמתית צריכה להעמיד את המתברך על שגיאות שעשה, ולכוון אותו לדרך הישר. במבט ראשון עלולה היא להיתפס כמשהו אכזרי, מבייש, אך לאמתו של דבר, עשויה היא להיטיב את דרכיו של המתברך ולהעמידו על טעויותיו, וסופה שהפסדה למראית עין יצא בשכרה. היא מורה למתברך שאל לו להישען על הברכה ולהסתפק בה, אלא עליו לתקן מעשיו, להיטיב דרכיו ולהמשיך לפעול למען מילוי האתגרים והמשימות שעוד נכונו לו.
מכאן גם ניתן להבין אותן לשונות "קשות" למראה, שנזכרות בראשית הפרשה ובסופה. "האספו ואגידה לכם" - דברים קשים כגידים, וכן בחתימת הדברים, "וזאת אשר דיבר להם אביהם", דיבור "קשה" ולא רק "אמירה" רכה.
יעקב אינו מסתפק בברכה. הוא ממהר לסמוך לה ציווי: "ויצו אותם ויאמר אליהם אני נאסף אל עמי... ויכל יעקב לצוות את בניו, ויאסף רגליו אל המיטה" (מט, כט, לג).
ללמדנו, שאדם מישראל, בן-בנו של ישראל סבא, אינו רשאי לנוח על זרי הדפנה והברכה, אלא עליו לראות עצמו כל ימיו כ"מְצוֶוה ועומד".
ברכה אמיתית אינה מתבטאת בחיים של בטלה, אלא בחיי יצירה ועמל, עשייה ופעולה. "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" - שיהיו מפיצים מעיינות של תורה חוצה; "לא יסור שבט מיהודה" - שיהיו רודים את העם בשבט ומטים אותו לדרך הישר; "וירא מנוחה כי טוב" - ארץ מבורכת וטובה, להוציא פירות ממנה; "ויט שכמו לסבול" - עול תורה, "ויהי למס עובד" - לפסוק להם הוראות של תורה". זאת המשימה, זהו האתגר, ואלה הם היעד והייעוד.