ברכת הבנים

פרשתנו החותמת את ספר בראשית עוסקת בימיו האחרונים של יעקב כחותם דור האבות, ובברכותיו לבניו שיהוו את דור הבנים בהמשך ההסטוריה. זאת ועוד, הוא חותם תקופה שנראית כ"תור הזהב" וכאשר יקום מלך חדש אשר לא ידע את יוסף, יתחילו השיעבוד, הגלות והגאולה השזורים בדברי ימיהם של ישראל. לכן מהוות ברכות אלו גם "צידה לדרך" לעם היודע שמסלול חייו יהיה מרכב מגלויות וגאולות. אך לפני ברכותיו של יעקב לבניו, מגיע יוסף אל מיטת אביו עם בניו שנולדו לו במצרים. אך לאחר שיחת פתיחה וברכה ליוסף, המתבטאת בעצם בברכת נכדיו, בניו של יוסף, שהרי אין ברכה גדולה יותר לאב מלדעת שבניו ימשיכו וישלימו את מיטתו, פונה יעקב אל יוסף בראותו את בניו בשאלה שנראית לנו מופלאה, אף נוראה ושואל "מי אלה?" ואין זה משום שכבדו עיניו מזוקן, שהרי על כך יסופר רק לאחר מעשה זה. והרי נמצא יעקב במצרים כבר י"ז שנה ולבטח כבר ראה את בני יוסף, אם כן מה פשר שאלתו "מי אלה?"
ומופלאה אולי עוד יותר תשובתו של יוסף: "בני הם אשר נתן לי אלהים בזה" ולאחר תשובה זו, שקט יעקב ויכל לומר "קחם נא אלי ואברכם". לכאורה לא חידש יוסף כלום לאביו. אם כן מה בעצם היו שאלת יעקב ותשובת יוסף?
צריך לזכור באיזו מציאות אנו מדברים: בניו של יוסף נולדו וגדלו במצרים, בסביבה תרבותית לא להם. לבושיהם היו כשל בני שלטון מצרים, להבדיל מיתר נכדיו של יעקב. ורצה יעקב לדעת האם בפנימיותם, בהורדת בגדיהם (כפי שנתגלה אצל יוסף כאשר "עזב בגדו בידה" שהינו נער עברי) הם נצר לבית יעקב ולבני ישראל ורק בבגדיהם הם שונים. כדוגמת מה שאמר יהודה ליוסף בגישתו אליו: "כי כמוך כפרעה": בבגדיך אתה כפרעה המצרי האם בתוכך אתה עדיין שייך לבני ישראל? וזה מה שהבדיל את ישראל ושימרם לאורך גלותם שלא שינו את שמם לשונם ומלבושם. שהרי הקושי הגדול ביותר בהיותנו בגלות הוא להיות יהודי אף בלבוש גוי.
על כך עונה יוסף בני הם, לא רק ביולוגית הם בני, אלה כפי שאני לבוש אחרת משאר אחי (וזאת לא רק בגלל היותי במצרים, אלא בגלל שאתה אבא הלבשת אותי אחרת עם כתונת הפסים. וכפי שאני לבוש אחרת, כך גם הם - אך בכל זאת בני הם, כי בפנימיותם הם ראוים וממשיכים את תולדות ישראל. ומרמז יוסף שמצטרפים הם לי"ב שבטים בכך שאומר "נתן לי אלקים בזה" בגמטריא 12 (כפי שכבר נאמר לפנים "נסעו מזה" רעיון האחוה של י"ב שבטים וכן יאמר יוסף "והעליתם את עצמותי מזה" להשלמת האחוה בין י"ב שבטי י-ה). בשמעו זאת מבין יעקב שראוים הם להיות חלק מי"ב שבטי י-ה ולכן "קחם נא אלי ואברכם".
ודבר זה שמברך יעקב את נכדיו, בעוד רגילים אנו רק לברכת האב לבנו, בא לבטא את קישור הדורות הקיים בעם ישראל, ועל קדושת המשפחה הממשיכה מאב לבנו ולנכדו, דבר שלא קיים ולא מתקיים במצרים שאין בן יודע מי אביו. וזו הסיבה שלא יכול יוסף לאמר לפרעה כפי מה שאמר לו אביו "אל נא תקברני במצרים, קברו אתי אל אבותי וגו'" אלא אומר יוסף לפרעה שאביו ביקש "בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען" כי דבר זה של תולדות ברורות ומתמשכות וקבר אבות הינו דבר שיהיה בלתי נסבל למצרים (שאף מאוחר יותר תהיה עצתו של בלעם שהיה ע"פ רז"ל מחרטומיו של פרעה, לנתק את עם ישראל מקדושת "מה טבו אהליך יעקב" ולהזנותו אחרי הבעל, כך שלא ידע בן מיהו אביו) על כן מסתיימת הפרשה ומסתיים כל ספר בראשית בתמונה האידילית של "גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף" כל המאמץ שהתחיל באדם הראשון של העמדת התולדות ובעיקר הצלחת האחוה, מאפשר את המעבר לשלב הבא בתכנית תיקון העולם ע"י ישראל כעם קדוש אשר עתידו מובטח ע"י היכולת של העברת הזהות מהאב לנכדיו.