בפרשה האחרונה קראנו על ירידת אחי יוסף למצרים, ועל מציאת גביע הכסף של יוסף, המשנה למלך, באמתחת בנימין. לאחר מציאת הגביע האחים חזרו למצרים, והפרשה הסתיימה בדבריו מלאי הייאוש של יהודה: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי, מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק; הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת-עֲוֹן עֲבָדֶיךָ. הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי, גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר-נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ". כלומר, כל האחים יישארו עבדים במצרים.
למה יהודה מוכן להיות עבד במקום בנימין?
במפתיע, הפרשה שלנו נפתחת בגישה אחרת לגמרי. יהודה מתנער מהייאוש שפקד אותו, ופוצח בנאום, שבו הוא מגולל את סדר האירועים שהובילו להגעתו של בנימין למצרים. יהודה לא מנסה להתחמק. הוא לא אומר שבנימין לא גנב את הגביע, אך הוא מודיע על המוכנות שלו להיות עבד במקומו. אבל מדוע? מדוע יהודה מוכן לבזבז את שארית חייו על עבדות במצרים, להתנתק ממשפחתו, להתבזות ולחיות בפחד ובצער עד סוף חייו? בין אם הוא מאמין שבנימין גנב את הגביע, ובין אם לאו, מדוע הוא מוכן להיות עבד במקומו?
התשובה מבוררת בדברי יהודה: "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר: אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל-הַיָּמִים" (בראשית מד, לח). יהודה ערֵב לבנימין, שהרי, לפני ירידת האחים למצרים בפעם השנייה, הבטיח יהודה ליעקב: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ". יהודה התחייב להשיב את בנימין בחזרה ליעקב.
מה המשמעות של אותה ערבות שבין יהודה לבנימין? המילה "ערבות" משמעותה עירוב של דברים זה בזה. אם יהודה ערֵב לבנימין, משמע ששניהם מעורבים יחד, הם ישות אחת. אם מבינים כך את משמעות הערבות, ניתן להבין גם את תפקידו ההלכתי של הערֵב בהלוואות. ערֵב בהלוואה הופך להיות ישות אחת עם הלווה. זה נחשב שהוא עצמו לווה את הכסף, ולכן המלווה יכול לדרוש מהערֵב לשלם את החוב אם הלווה לא עושה זאת.
מהרגע שיהודה ערַב לבנימין, הם הפכו לישות אחת. אם יהודה ובנימין הם ישות אחת, אז אין הבדל מי מהם נשאר עבד במצרים. מבחינת יהודה, אם בנימין נשאר עבד במצרים, דומה הדבר לכך שיד ימינו תישאר עבד במצרים ויד שמאל תהיה משוחררת. אין ספק שזה חסר משמעות והיגיון לחלוטין. לכן יהודה מוכן להיות עבד במצרים תחת בנימין.
מחלוקת בגמרא
אולם, הערבות של יהודה לבנימין לא הייתה חד פעמית, לערבות זו יש משמעות לדורות. בגמרא מופיעה מחלוקת בין ריש לקיש לרבי יוחנן אם עיר אחת יכולה להתחלק לשני שבטים (סנהדרין קיא, ע"ב). לכאורה, התשובה ברורה, עיר אחת יכולה להתחלק לשני שבטים, שהרי על פי חלוקת הנחלות בספר יהושע, ירושלים התחלקה בין השבטים יהודה ובנימין (יהושע טו, ח; יח, טז). אולם, לפי הבנתנו את הערבות של יהודה לבנימין, יהודה ובנימין נחשבים לישות אחת, שבט אחד, ולכן אי אפשר לומר שירושלים התחלקה לשני שבטים - כי יהודה ובנימין שבט אחד הם, גם מבחינה הלכתית.
ראיה נוספת לאחדות המיוחדת שנוצרה בין יהודה לבנימין מכוח הערבות, מבוארת בחלוקת הממלכה בימי רחבעם וירבעם. כאשר אחיה השילוני מנבא לירבעם על כך שהוא עתיד למלוך, הוא אומר לו שהוא ימלוך על עשרה שבטים, ועל "הַשֵּׁבֶט הָאֶחָד" ימלוך רחבעם (מל"א יא, לב). אך אנחנו יודעים שיש שנים עשר שבטים, לאן נעלם עוד שבט? מי ימלוך עליו? בעקבות הבנתנו שיהודה ובנימין נחשבים לישות אחת ולשבט אחד התשובה ברורה. רחבעם מלך על שני השבטים, יהודה ובנימין, והם נחשבו לשבט אחד.
בהמשך סיפור התפלגות המלוכה כתובים בזה אחר זה הפסוקים הבאים: "לֹא הָיָה אַחֲרֵי בֵית דָּוִד, זוּלָתִי שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ. ויבאו (וַיָּבֹא) רְחַבְעָם יְרוּשָׁלִַם וַיַּקְהֵל אֶת כָּל בֵּית יְהוּדָה וְאֶת שֵׁבֶט בִּנְיָמִן" (שם יב, כ-כא). איך ייתכן שבפסוק אחד כתוב שרחבעם (ויתר בית דוד) מלך רק על שבט יהודה, ואילו בפסוק הבא כתוב שהוא מלך גם על שבט בנימין? התשובה היא, כאמור, ששבט יהודה ושבט בנימין הם ישות אחת, שבט אחד.
הערבות היא תכונה מיוחדת של שבט יהודה, אך לא רק שבטי יהודה ובנימין ערֵבים. כולנו מכירים את האִמרה "כל ישראל ערבים זה בזה" (שבועות לט, ע"א). המקור לתכונה כלל-ישראלית זו הוא מעמד הר סיני. רש"י מפרש את הגמרא בסוטה (לז, ע"ב), וכותב שבמעמד הר סיני כל אחד מעם-ישראל עָרַב לכך, שכל אדם שהיה במעמד הר סיני ישמור את מצוות התורה.
משמעות הלכתית לערבות
כמו הערבות של יהודה ובנימין, לא מדובר ברעיון בלבד, אלא לערבות זו יש גם משמעות הלכתית. בגמרא בראש השנה כתוב הכלל: "כׇּל הַבְּרָכוֹת כּוּלָּן, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא - מוֹצִיא" (ראש השנה כט, ע"א). ומפרש רש"י שם, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא - "כבר אדם ידי חובתו בהן", "מוֹצִיא" - "מוציא אחרים ידי חובה, אם מברך עבורם, שכל ישראל ערבים זה לזה". אדם יכול להוציא את חברו ולברך בעבורו את ברכת המצוות, גם אם כבר יצא ידי חובת המצווה. למה? כי כל ישראל ערבים זה לזה. דין זה נקרא בשפה ההלכתית "דין ערבות". הערבות של כל עם-ישראל יוצרת מציאות הלכתית ממשית. כמו הערבות של יהודה לבנימין, כך גם הערבות של כל אחד מעם-ישראל לחברו.
מי יתן, שתתקיים בנו נבואת הנחמה של הנביא מלאכי "וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ͏ִם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת". כאשר עם-ישראל ערבים זה לזה, מגלים אחריות ורגישות זה לזה, אז המנחה תהיה ערבה, נעימה בעיני הקב"ה. שנזכה.
חלק מהדברים מבוססים על רעיונות של הרב אביגדור נבנצל שליט"א, שהובאו בספר "שיחות לספר בראשית".
הכותבת היא סטודנטית לתואר שני בתנ"ך ותלמידת המדרשה באוניברסיטת בר אילן.