בין 'המשביר לצרכן' לגזירת קופון: סוד האצילות של יוסף

מכירת יוסף מצטיירת בדמיוננו כסצנה של לחץ ודרמה. האחים עסוקים בלהיפטר מה"בעיה" ששמה יוסף - האחד מציע רצח, השני בור, והשלישי מכירה. כולם מאוחדים סביב מטרה אחת: למחוק את בעל החלומות.

אך כשהגלגל מסתובב ויוסף נפגש עם אחיו מעמדת כוח של משנה למלך, אנו עדים למחזה הפוך לחלוטין. במקום נקמה, אנו פוגשים אצילות נפש יוצאת דופן. יוסף עסוק בלהרגיע: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ... כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם". הוא מזכיר להם את אביהם המשותף, מנשק אותם ובוכה עליהם. הוא אפילו מרחיק לכת ומעביר את כל תושבי מצרים ממקומם, רק כדי שאחיו הזרים לא ירגישו חריגים בקהל.

איפה ה-DREAMS CAN COME TRUE

קשה שלא לתמוה: מדוע יוסף לא מוכיח אותם? איפה המשפט המתבקש כל כך - "אמרתי לכם שזה יקרה"? יוסף אפילו נמנע מלפגוש את יעקב אביו לבד לאורך כל שנותיו במצרים, רק כדי שלא יווצר מצב שבו האב ישאל שאלות והוא ייאלץ להלשין על אחיו.

חז"ל מלמדים אותנו שיוסף דווקא הוכיח, ובצורה העוצמתית ביותר. המילים "אֲנִי יוֹסֵף" היו תוכחה כה גדולה, עד שנטבע המשפט: "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה". האחים נבהלו מפניו מעצם הגילוי. יוסף לא היה צריך להוסיף מילה. הוא קרא להם לגשת אליו קרוב, לא כדי לאיים, אלא כדי ללחוש להם בפרטיות: "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי" - תוכחה בצנעה, כדי למנוע את בושתם ברבים.

המשביר לשבורי הלב

יוסף מכונה "הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ". פשוטו של מקרא מדבר על מכירת מזון, אך יוסף הוא גם "המשביר" עבור מי שנשבר בקרבו. ""אַל תֵּעָצְבוּ" הוא קוד הפעולה שלו. הוא מבין שאדם שחטא כבר נושא בעונש פנימי כבד, ואין צורך "לרקוד לו על הדם".

כאן טמון ההבדל בין הצדק של יוסף לבין "גזירת קופון" רגשית. בתורה נאמר על הנידון למוות: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ... כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי". הרב קוק מסביר כי גם כשמגיע לאדם עונש, אסור להוסיף עליו גרם אחד של עלבון מיותר. דוד המלך פחד מאבשלום לא בגלל גזירת השמיים, אלא מהבחירה החופשית של אבשלום להוסיף על הגזירה ולהתעלל בו מעבר למה שנקצב.

בין החטא למידת הרחמנות

הרב כלפון הכהן מג'רבה מחדד את חרטת האחים: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ... בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ". הם לא התחרטו בהכרח על עצם הדין שפסקו ליוסף, אלא על כך שכיבו בתוכם את מידת הרחמנות. הם ראו את צרת נפשו ולא שמעו לתחנוניו.

בימינו, כשהמקלדת קלה על ההדק והרצון "להוכיח" לאחרים כמה הם טעו בוער בנו, יוסף מלמד אותנו שיעור במשילות עצמית. להיות "משביר" פירושו לתת לאחר את מה שהוא צריך כדי להשתקם, ולא את מה ש"מגיע לו" כדי שיימעך. יוסף בוחר לבנות את עתיד המשפחה על בסיס של חסד, מתוך הבנה שהתוכחה האמיתית ביותר היא לא המילים הקשות, אלא היכולת להמשיך לאהוב למרות הכל.

הכותב הוא רב קהילה מחנך ומשורר