דווקא בימים האלה, של חושך בתוך החושך, כשאין כמעט ירח והימים הם הקצרים בשנה, אנחנו קוראים על יוסף במצרים והמפגש המרגש שלו עם אחיו. יהודה, רועה הצאן, במעיל הרועים, אולי בלוי משהו, בסנדלים עשויים מחבלים, מקלו בידו, ראשו מורכן, מושפל, צנוע, מתלבט, מתוודה על שגיאותיהם. ואחיו הצעיר מולו, לבוש בבגדי שרד מצריים, נוצץ, רשמי, מקושט, בטוח במעמד הרם אליו הגיע, שולט על, כמעט הכל, מבין ויודע, כמעט הכל.
יוסף רואה מלכות, רואה איך מה שלמד וחלם בבית אבא יכול להשפיע על כל העולם כולו: הוא ה"משביר לצרכן" המקורי, מארגן אוכל לאימפריה החזקה בעולם. בבית אביו, בו כולם ספרו כבשים, הוא ראה אלומות, שמש, ירח וכוכבים. אור לגויים. עולם ומלואו.
את החלומות של יהודה אנחנו לא יודעים. אפשר רק לנחש אותם דרך העשייה שלו, אם בכלל היה לו זמן לחלום. הוא חי במושגים של משפחה, ערבות, נאמנות, אחריות הדדית ואותם לומד על בשרו. רועה הצאן צריך להתרכז בכאן ועכשיו: לאן לקחת את הצאן היום, מחר, בעונה הזו. והעולם? מי יודע. אנחנו נעשה את חלקנו ו"מציון תצא תורה.
ועדיין.
בליבו של השליט החזק, המשנה לפרעה - דמעות.
ובליבו של יהודה - גאוות יחידה, עוצמה, מחויבות ובטחון.
מעבר לסיפור של אז, אפשר לראות בהם יצוג של גישות שונות שקיימות בתוכנו, ומתחת לחילופי הדברים, בזה הם עוסקים:
יוסף הצדיק, שאבא עושה לו כותנת מיוחדת והוא מסלסל בשערו, איננו ילד מפונק עם שגעון גדלות, כמו שלפעמים טועים בו. לשיטתו, כדי להמשיך את החזון והברכה שנתנו לאברהם של "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב,ג), צריך לצאת לעולם, דווקא לרדת לחושך הגלויות ושם להדליק אור, ללכת לאימפריה הגדולה והחזקה, מרכז התבואה העולמי, ושם לאלם אלומות, להציל את העולם מרעב, אסון ומוות, ודרך הצלה זו, להנחיל לעולם את דרך החיים, הערכים והתורה של בני יעקב, בני ישראל. שיטת יהודה היא קודם כל, לבנות את עצמנו, ומתוך כך, ליצור מרכז חזק שיאיר החוצה. אם יוסף מסמל את היהדות האוניברסלית, הרי שיהודה הוא איש של "תורת ישראל לעם ישראל בארץ ישראל".
עכשיו חשיבות המפגש ביניהם ברורה עוד יותר. אלו לא רק אחים שמשלימים אחרי יותר מ-20 שנה בלית ברירה בגלל רעב ולחצים שונים, אלא בניו של ישראל, האיש ששרה עם אלוקים ואנשים ויכול, והם מבינים שזה לא למרות אלא דווקא בגלל השוני הגדול ביניהם, שנדמה כמעט בלתי אפשרי לגישור, שהם צריכים להיות ביחד.
יהודה לא יכול לחיות לבד בארץ במנותק מהעולם. הוא צריך את ה"שבר במצרים" להוליד מתוכו הזדמנויות חדשות, עליהן לא יכול היה לדעת ממקום מושבו בארץ. יוסף במצרים מצליח - כמעט - בהכל, אך מכיר בסכנות שבגלות המנותקת. את בניהם, אפרים ומנשה, הוא ואסנת מגדלים, בארמון במצרים, להיות חלק משבטי ישראל, בבוא היום לעשות עליה, להצטרף למשפחה.
איך לנהל את הדיון הזה, לשמוע ולהישמע, לבכות ביחד, להתחבק ולבנות דרך משותפת, זו עדיין גם השאלה שלנו היום.
הכותבת היא מורת דרך בשבילי התורה והתלמוד וארץ ישראל, מלווה רוחנית וכותבת