פרשת ויגש: המפגש המכאיב בין הפוגע והנפגע

"ואַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם קַח־לְךָ֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְתֹ֤ב עָלָיו֙ לִֽיהוּדָ֔ה וְלִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָי֑ו.. וּלְקַח֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְת֣וֹב עָלָ֗יו לְיוֹסֵף֙ עֵ֣ץ אֶפְרַ֔יִם וְכָל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל...חֲבֵרָֽיו: וְקָרַ֨ב אֹתָ֜ם אֶחָ֧ד אֶל־אֶחָ֛ד לְךָ֖ לְעֵ֣ץ אֶחָ֑ד...וְעָשִׂ֣יתִי אֹ֠תָם לְג֨וֹי אֶחָ֤ד וּמֶ֧לֶךְ אֶחָ֛ד יִהְיֶ֥ה לְכֻלָּ֖םְ וְלֹ֤א יִֽהְיוּ־עוֹד֙ לִשְׁנֵ֣י גוֹיִ֔ם וְלֹ֨א יֵחָ֥צוּ ע֛וֹד לִשְׁתֵּ֥י מַמְלָכ֖וֹת.." (יחזקאל ל"ז, הפטרת ויגש).

בפעם הראשונה שדיברו איתי על הנחיית צדק מאחה הייתי קצת סקפטית. לא הגישה הרצויה כשאת עומדת ללמוד הנחייה מקצועית, אבל ככה הרגשתי. צדק מאחה הוא תהליך שמפגיש בין נפגע עבירה לבין הפוגע שפגע בו לתהליך ריפוי. זו יכולה להיות פגיעה מינית, אלימות, תאונת דרכים. מגוון פגיעות שהמשותף לכולן אבחנה ברורה – יש מי שפגע ויש מי שנפגע. אחד המקרים הראשונים היה אדם צעיר שעקב ויכוח בכביש הותקף ברמזור בידי גבר אחר שפתח את הדלת והלם בו. אירוע מפחיד וטראומטי. כשהפוגע הציע לקיים צדק מאחה ואמר שהוא מתחרט, התאפקתי לא להגיד מה באמת עלה לי בראש. אני שהייתי בעבר סניגורית וייצגתי נאשמים בכל מיני עבירות, לא ייחסתי הרבה אמון לחרטה של נאשם כשהיא לא משרתת אותו. עצוב, אבל אובדן אמון הוא סיכון מקצועי.

פרשת השבוע פרשת ויגש: הווידוי הוא מרכז התשובה

"וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה" בלי לעשות את הצעד הראשון שום דבר לא קורה. יהודה ניגש אל יוסף לאחר שבשקו של בנימין נמצא הגביע הגנוב. במדרש מובאים שני פירושים: "ויגש אליו יהודה": רבי יהודה אומר "הגשה למלחמה", רבי נחמיה אומר, הגשה לפיוס. בין יוסף ליהודה יש קונפליקט. בשפה הסינית מורכבת המילה קונפליקט משתי מילים – סכנה והזדמנות. כשמנסים לפתור קונפליקט תמיד קיימת הסכנה שהכל יחריף וידרדר אבל באותה עת נוצרת גם הזדמנות לפיוס.

יהודה מנסה לפתור את הקונפליקט ומבקש מיוסף שלא ייחר אפו, מחמיא לו על דמיונו לפרעה ולפי רש"י גם מזהירו מגורל פרעה, ואז מספר לו על אביו הזקן: "שְׁנַ֖יִם יָֽלְדָה־לִּ֥י אִשְׁתִּֽי: וַיֵּצֵ֤א הָֽאֶחָד֙ מֵֽאִתִּ֔י וָאֹמַ֕ר אַ֖ךְ טָרֹ֣ף טֹרָ֑ף וְלֹ֥א רְאִיתִ֖יו עַד־הֵֽנָּה: וּלְקַחְתֶּ֧ם גַּם־אֶת־זֶ֛ה מֵעִ֥ם פָּנַ֖י וְקָרָ֣הוּ אָס֑וֹן וְהוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּרָעָ֖ה שְׁאֹֽלָה".

יהודה מתאר שהאב יעקב אומר שהילד נטרף. הוא לא חוזר שוב על סיפור השקר שהאח נטרף, אלא רק מציין שהאבא מתאר כך. עוד שלב בהכרה במה שהאחים עשו. התרגשות גילוי אביו החי אוחזת ביוסף. הוא לא יכול להתאפק עוד, מוציא מעליו את מי ששם למעט האחים, נותן קולו בבכי ומתוודה מי הוא באמת. אבל האם יוסף יכול היה לחשוף את זהותו אחרי הפחד מהאחים אם לא היה משתכנע שהאחים תיקנו דרכיהם?

הרמב"ם בחלקו הראשון של משנה תורה, ספר ה'מדע', מחדש ש'הלכות' יש גם למחשבות, לרגשות. יש דרך נכונה להתנהל רגשית ויש דרך נכונה שבה אדם אמור לעשות תשובה: "כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין עֲשֵׂה בֵּין לֹא תַעֲשֶׂה - אִם עָבַר אָדָם עַל אַחַת מֵהֶן, בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה•, כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵחֶטְאוֹ חַיָּב לְהִתְוַדּוֹת• לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל• מַעַל בַּיי וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא, וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" (במדבר ה,ו-ז) - זֶה וִדּוּי דְּבָרִים•. וּוִדּוּי זֶה - מִצְוַת עֲשֵׂה" (הלכות תשובה ב-ג)

הווידוי הוא מרכז התשובה, אבל גם לווידוי יש כללים כדי שיפעיל את הלב ויעשה שינוי אמיתי: "כֵּיצַד מִתְוַדֶּה?" שואל הרמב"ם: "אוֹמֵר 'אָנָּא חָטָאתִי•, עָוִיתִי•, פָּשַׁעְתִּי• לְפָנֶיךָ, וְעָשִׂיתִי כָּךְ וְכָךְ, וַהֲרֵי נִחַמְתִּי• וּבֹשְׁתִּי• בְּמַעֲשַׂי, וּלְעוֹלָם אֵינִי חוֹזֵר לְדָבָר זֶה'. זֶה הוּא עִקָּרוֹ שֶׁלַּוִּדּוּי, וְכָל הַמַּרְבֶּה לְהִתְוַדּוֹת וּלְהַאֲרִיךְ בְּעִנְיָן זֶה - הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח".

ארבעה שלבים מונה הרמב"ם בדרך לתיקון החטא:

א. הכרה בחטא. החוטא צריך להכיר במעשה ולא להשליך אחריות על אחר. כשמציבים מול דוד המלך את מעשה בת שבע הוא משיב מיד- 'חטאתי להשם', ועל כן מתכפר לו לאלתר- 'גם השם העביר חטאתך'. שאול לעומתו כשנשאל על חטא העמלקי, מעביר את האחריות לעם: "'אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר'. ועל כן לא כופר לו עוון המעשה. בצדק מאחה נערכות שיחות מקדימות עם הפוגע והוא נשאל סדרת שאלות כדי לוודא שהוא מכיר במה שעשה. הרבה פעמים כשמגרדים את הציפוי העליון מתברר שהאדם מכיר במה שעשה אבל מיד תולה זאת באשמת הצד השני. זו לא הכרה בחטא. זו בריחה מאחריות. תכיר במעשה שלך בלי תלות באחר. במה שאתה בעצמך עוללת.

ב. חרטה על העבר – כשנפגע מתאר לפוגע מה קרה לו בעקבות התקיפה, איך זה השפיע על הוריו, איך אחיו הקטן התחיל לסבול מהתקפי חרדה, הצד השני רואה את תוצאות המעשה שלו. מכאן צריכה לנבוע החרטה. לצד הפוגע יהיה תומך לפי בחירתו. בן משפחה או מורה רוחני. נוכחותו תסייע בהבנת ההשלכות. ראובן ששומע את וידוי האחים בפרשה הקודמת מחזק גם הוא את החרטה שעליהם לחוש: "וַיַּעַן֩ רְאוּבֵ֨ן אֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר הֲלוֹא֩ אָמַ֨רְתִּי אֲלֵיכֶ֧ם ׀ לֵאמֹ֛ר אַל־תֶּחֶטְא֥וּ בַיֶּ֖לֶד וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וְגַם־דָּמ֖וֹ הִנֵּ֥ה נִדְרָֽשׁ:" ראו מה עשיתם ושאו בתוצאות.

ג. וידוי. בפרשה הקודמת התוודו האחים בינם לבין עצמם על מה שעשו לא ידעו שיוסף שמע: "וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֘ אֲשֵׁמִ֣ים ׀ אֲנַחְנוּ֘ עַל־אָחִינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנֲנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת:" אבל עכשיו, כשיוסף ניצב מולם הם נאלמים דום: "וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו" הדיבור נעלם ונאלם. להתוודות ביניהם זה דבר אחד, לעמוד מול יוסף זה קשה עשרת מונים. בצדק המאחה זו אחת ממטרות ההליך –שהפוגע יקח אחריות ויתוודה על מעשהו כשמולו יושב האדם בו פגע, שפני הנפגע לא ימושו מהפוגע.

במסכת יומא, דף פ"ו, ב', אומר רב נחמן שעל חטא שבין אדם לחברו רצוי להתוודות בציבור. בבית משפט, כשאדם מודה בעבירה הוא צריך להגיד בקול מודה באשמה, עורך הדין לא יכול לומר זאת במקומו.

הווידוי על החטא חייב להיעשות בדיבור ולא בלב פנימה מכיוון שמהות האדם היא היכולת לדבר. בתרגום אונקלוס קרוי האדם 'רוח ממללא' – רוח מדברת. הדיבור מקשר בין עולם המחשבה לעולם המעשה ולכן הווידוי חייב להתגלות על ידי הדיבור. וידוי הוא הליך אישי. איש ציבור כמו הכהן הגדול יכול להתוודות עבור כל העם? כן עונה הרמב"ם משום שישראל מונחים על ליבו, בחושן, ואם יש בעם קלקול הוא תולה זאת בעצמו כי הוא ערב להם. גם יהודה ערב למצב בנימין ויוסף מזהה את לקיחת האחריות: "כִ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת־הַנַּ֔עַר".

הרב סולובצ'יק מבאר שהתשובה ארוכה ומתמשכת: "זו עבודה שבלב... תהליך הנמשך לעתים על פני שנות חיים". גם צדק מאחה אורך זמן. אבל גם הרב סולבצ'יק דורש מעשה: "לאחר שהשתנה ונעשה אדם אחר, מגיע מעשה התשובה. ומה מעשה התשובה? הווה אומר: הווידוי".

ד. קבלה לעתיד שלא ישוב עוד לעשות את המעשה כי "המתוודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב החטא, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועילה לו עד שישליך השרץ מידו". בצדק מאחה נדרשים פרטים קונקרטיים להבטיח שהמעשה לא יקרה שוב. הנפגע מציב תנאים: למשל שהפוגע יעבור טיפול בהתקפי זעם, שיפרסם התנצלות פומבית. הפוגע צריך לחתום על מסמך ההתחייבות שיקיים את הדברים. בלי קבלה לעתיד ותכנון מפורט, לא יוכל למנוע שוב את המעשה.

פרשת ויגש: הודאה בדרך לסליחה

במסכת יומא, פרק ח’, משנה ט’, כתוב: "האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב – אין מספיקין בידו לעשות תשובה". להתחרט כל פעם זה לא מספיק. צריך לעשות מאמץ שלא לשוב על המעשה. האחים הכירו בחטא, התחרטו על העבר, התוודו וכעת כשיהודה ערב לבנימין, לקחו על עצמם לא לחזור על המעשה.

"וְלֹא־עָ֤מַד אִישׁ֙ אִתּ֔וֹ בְּהִתְוַדַּ֥ע יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָֽיו" שיאו של תהליך הצדק המאחה, הוא המפגש בין הפוגע לנפגע שנקרא התוועדות. הצדדים מתוודעים זה לזה ממקום אחר, מעמדה שונה לפוטנציאל תיקון והתחדשות. אם לא היתה מציאות תשובה בעולם אומר הרמב"ם, האדם היה מתייאש וחוטא יותר. התשובה מרוממת אותו למדרגה גבוהה יותר אם עשה תהליך נכון.

בדרום אפריקה, ב- 1995, אחרי עשרות שנות שלטון אפרטהייד, מוקמת ועדת האמת והפיוס ברוח משנתו הפייסנית של הנשיא נלסון מנדלה, עשרות אלפי פשעים ביצעו מבצעי המדיניות אבל גם המתנגדים פעלו באכזריות כנגדם. לוועדה ניתנו סמכויות לחנינה אבל רק בתנאי שמבקש החנינה שפעל במסגרת אידיאולוגיה מסר את האמת במלואה. אף-אחד לא היה חסין מפני הוועדה. אזרחים מהשורה לצד אנשי ממשלה. גם רב הקהילה היהודית הופיע והביע צערו לצד הודאה כי גם בקהילה היהודית היו שנהנו מהמתרחש. הוועדות שמעו עשרות אלפי עדים ונרשמו עדויות. מתן הקול איפשר לשלטון להניח את העבר מאחוריו ולהתחיל מחדש.

בראש הוועדה עמד הארכיבישוף דזמונד טוטו, חתן פרס נובל לשלום (1984) שהיטיב לנסח את חשיבות לקיחת האחריות כדרך לחיבור מחודש:

"ללא מחילה אין עתיד, אך ללא הודאה לא תיתכן סליחה".

עו"ד אורי אגוז, מגשרת וכותבת לתיאטרון ולטלוויזיה.