(א) וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק: (ב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: (ג) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: (ד) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ: (פרק מו).
בעת ירידת משפחת יעקב למצרים א-לוהים אומר ליעקב במראות הלילה שלא יירא מן הירידה למצרים כי הוא יהיה שם לגוי גדול. ועוד אומר לו א-לוהים שהוא יֵרד עימו למצרים והוא גם יעלה אותו משם, ומוסיף: "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ". מה פירוש הדבר שיוסף ישית ידו על עיניו של יעקב? ראב"ע כתב: "ויוסף ישית ידו על עיניך – במותך, כן מנהג החיים עם המתים". הקב"ה מבטיח ליעקב שיוסף יהיה לצידו בעת מותו ויעצים את עיניו כמנהג החיים עם המתים.
רשב"ם לעומת זאת הבין שהבטחה זו נוגעת לחיים במצרים ולא למיתה במצרים. כך הוא כתב: "ישית ידו על עיניך, על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם... ". העיניים אינם עיניים ממש אלא עניינים וצרכים. הקב"ה מבטיח ליעקב בעת הירידה למצרים שיוסף ידאג לכל ענייניו וצרכיו.
פרשת השבוע פרשת ויגש: כיסוי העיניים למנוע ראיית רע
רבי יעקב צבי מקלנבורג בפירושו "הכתב והקבלה" מקשה על פירושו של רשב"ם: "ולא יתכן, כי מה המה העניינים הרבים והצרכים הגדולים שהיו מוטלים על יעקב עד שאין אחד משבעים נפשותיו יכולים להשתדל בהם בלעדי יוסף?" מסתבר שליעקב לא היו עניינים רבים וצרכים גדולים שרק יוסף יכול לדאוג להם. לענייניו ולצרכיו של יעקב היה יכול לדאוג מישהו אחר מן המשפחה. לכן יש להבין את הבטחת ה' במשמעות אחרת.
"הכתב והקבלה" אמנם מסכים שהבטחה זו שהבטיח הקב"ה ליעקב נוגעת לחיים הצפויים לו במצרים ולא למיתתו, אך הוא מבין הבטחה זו בהקשר לדאגה אחרת לגמרי שהטרידה את יעקב בירידתו למצרים; כך הוא כותב: "ויוסף ישית ידו על עיניך, לדעתי היא מליצה על המשתדל לשעשע ולשמח לב חברו אשר נפשו עגומה עליו מדאגה על צרה המעותדת לבוא עליו, כי זה דומה למשים יד על עין חברו בל יראה ברע אשר לפניו".
פרשת השבוע פרשת ויגש: יעקב מבין שגלות מצרים קרבה
משמעות המליצה להשית יד על העיניים היא לשמח אדם מודאג מצרה עתידה. הדימוי של השתת היד על העיניים היא של כיסוי עיניים כדי למנוע ראיית רע עתידי. השמחה שבהווה היא המכסה את העיניים מלראות את צרות העתיד. ומה הן צרות העתיד? ממשיך "הכתב והקבלה" וכותב: "וזה, כי ראה יעקב שבירידתו למצרים יתחיל קיום הנבואה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם"(בראשית טו, יג).
ואם באברהם נאמר "אימה חשכה גדולה נופלת עליו" (שם פסוק יב), מכל שכן ליעקב שהיה הולך ומתקרב לבוא בארץ אשר בו ימי העינוי ממשמשים ובאים. ואף שהודיע יתעלה שמירידה זו תצמח לבסוף עלייה גדולה לבניו, בכל זה לא ימלט שנפש יעקב תהא עגומה מצרת בניו אחריו בהמשך ימי השעבוד".
יעקב היורד למצרים מבין היטב שהנה ממשמש ובא קיום נבואת הגלות והעינוי שנאמרה לאברהם בברית בין הבתרים. כאשר אברהם שמע נבואה זו פחד מאוד, וכל שכן שיעקב פוחד "שהיה הולך ומתקרב לבוא בארץ אשר בו ימי העינוי ממשמשים ובאים". אמנם הקב"ה הודיע שבסופו של דבר תהיה עלייה גדולה בעתיד, אבל נפש יעקב בוודאי הייתה עגומה "מצרת בניו אחריו בהמשך ימי השעבוד".
כנגד הרגשה קשה זו של יעקב באה ההבטחה "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ", כפי שממשיך ומבאר "הכתב והקבלה": "לכן בא אליו הדיבור "יוסף ישית ידו על עינך", כלומר הנני מבטיחך כי שעשועי נפש לאין שיעור תמצא בהיותך קרוב ליוסף, הם ימלאו כל חדרי לבבך בשמחה וגיל, לא יהיה מקום פנוי בלב שתוכל דאגה ותוגה לשכון בתוכו, כי שעשועי נפש אלה שתשיג מבנך יוסף, הם יאמצו ויסגירו עיניך אשר תראה ברע אשר תמצא את בניך אחריך, והתוגה על העתיד אשר תראה בעין שכלך לא תהא שולטת ברעיונותיך להדאיב את נפשך, מרוב שמחה הזמנית שתשתעשע עם יוסף, וכמו שהעיד הכתוב "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" שאמרו בו המפרשים, כי שבע עשרה שנה שהיה במצרים קרוב אל יוסף, הם לבד היו ימים של חיים, כי כל שנותיו הקודמות היו ימים של צער ואינם ימים של חיים".
פרשת השבוע פרשת ויגש: גורם השמחה הוא יוסף
הקב"ה מבטיח ליעקב המודאג מן העתיד שיוסף ישית ידו על עיניו. השמחה בהווה עם יוסף תהיה כל כך גדולה ש"לא יהיה מקום פנוי בלב שתוכל דאגה ותוגה לשכון בתוכו". השמחה תעצום את עיניו של יעקב מלראות את הרע העתידי. גורם השמחה הוא יוסף, והוא שישית ידו על עיני יעקב, הוא שימנע ממנו לראות את הצרות העתידות. הפסוק שמעיד על קיום הבטחה זו הוא הפסוק הפותח את פרשת ויחי: "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (מז, כח). בנוגע לפסוק זה "הכתב והקבלה" מציין ש"אמרו בו המפרשים", שרק אלו השנים "היו ימים של חיים" וכל שנותיו הקודמות של יעקב היו ימים של צער "ואינם ימים של חיים".
כך כתב למשל החזקוני: "ויחי יעקב בארץ מצרים אבל כל שאר שנותיו וחייו לא היו חיים, שכל ימיו היה שרוי בצער, ומשבא למצרים נחה רוחו וחיה בנחת". יעקב, "שכל ימיו היה שרוי בצער", סוף סוף בשבע עשרה שנותיו האחרונות, בהיותו במצרים, הוא זכה לחיים של נחת, למרות דאגת העינוי הממשמש ובא. יוסף השית את ידיו על עיניו. התוגה מהעתיד לא הדאיבה את נפשו של יעקב מרוב שעשועי הנפש שמצא בהיותו קרוב ליוסף, שמילאו כל חדרי לבבו בשמחה וגיל.