פרשת ויגש: מפגש יעקב ויוסף - להכיר בטוב בכל רגע

געגועים בצל האמונה

מי לא ממתין לפגישה סוף סוף בין יעקב ליוסף? אין כמעט רגע מרגש יותר בתורה מהמפגש המחודש בין יעקב אבינו ליוסף, לאחר עשרים ושתיים שנות פירוד. זו פגישה כל כך מיוחלת, לאחר שנים רבות שבהם נמנע יוסף מלבשר לאביו על דבר קיומו (מתוך ענווה כלפי אחיו, מתוך שליחות "שלום אחיך", שלא יהיה שבר בין האחים לאב).

הציפייה לרגע זה מגיעה לשיאה כאשר גם רוח הקודש שבה בחזרה אל יעקב, עוד לפני המפגש עצמו, כפי שמתואר בפסוק: "וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף... וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". ורש"י מפרש כי הכוונה שבאותו רגע שבה השכינה ששרתה על יעקב, לאחר שנים של העדר.

תעלומת הריחוק בזמן הקירבה

אך במפגש המחמם הזה קורה דבר קודר מאוד, משהו מפתיע: יוסף אמנם נופל על צווארי אביו ובוכה (בפעם המי יודע כמה), אך יעקב אינו מחזיר חיבוק או נשיקה. במקום זאת, כפי שמביא רש"י, הוא בוחר לקרוא קריאת שמע.

התנהגות זו מעלה תהיות רבות: מדוע נמנע יעקב מלהביע את אהבתו מבחינה פיזית ברגע שהכי מצופה ממנו לעשות זאת? ומדוע דווקא יוסף, אשר גם הוא היה באותו מעמד, לא הצטרף לאביו בקריאת שמע, אם כך נצרך לעשות בהגיע הזמן?

להודות על הטוב והרע

המהר"ל בגור אריה מוסיף נדבך נוסף להבנת המעמד: "וזהו יקרה עם החסידים אשר להם טוב, מתדבקים אל הקב"ה על הטובות והאמת שעשה עמהם". קריאת שמע באותו רגע הייתה ביטוי להכרת הטוב העמוקה של יעקב כלפי הקב"ה, שהשיב לו את בנו האהוב.

קריאת שמע מבטאת 'קבלת עול מלכות שמיים'- האמירה וידיעה ש''שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", שבה כביכול אומר יעקב (ישראל) לעצמו - "לא לשווא סבלת כל השנים, לא היית לבד כל שנות החוסר, אלוקים היה גם שם איתך כל הזמן", וממילא ה'קריאת שמע' כאן מבטאת את האמונה השלימה שהייתה ליעקב בטוב ובמה שנראה רע שהכול מהרוקם שם למעלה.

כיוון אחר מביא לידי ביטוי את הכרת הטוב של יעקב

הבן הראשון שנולד לאדם צריך לעבור פדיון, וכשבונה אדם בית הוא חונך אותו בשבח ודברי תורה לה'. כשהחקלאי מקבל את תנובת השדה הראשונה, הוא מקדישה לה', וכשהגיעו ישראל אל הארץ עם יהושע, את העיר הראשונה, יריחו, הם הקדישו כחרם לה'. הדבר הראשוני הוא מהותי ומרגש את האדם, הוא מצפה לו כל חייו.

יעקב אבינו מעוניין לבכר את הרגע הראשון שלו עם יוסף לאחר הרבה שנים, רגע שיש בו ציפייה גדולה מנשוא, לכבוד ה'. לכן זהו הזמן לקרוא קריאת שמע, עוד לפני החיבוק והנישוק, עוד לפני המפגש האבהי הטבעי, להעלות את הרגע למעלה.

הרב יהושע אודרברג, צילום: באדיבות המצולם

בין רוח לחומר: הפתרון המפתיע

כיוון נוסף אחרון שנציע, מתייחס באופן אקטיבי לקריאת שמע של יוסף. עד כה ראינו פירושים שלא נוגעים ישירות ליוסף, רק מדברות על יעקב, כך שלא הייתה שייכת קריאת שמע אצל יוסף, כי לא סבל כל השנים כמו יעקב, וידע על קיומו.

השפת אמת, בשם אביו, מציעה הסבר מעמיק: שונות גדולה נעוצה בדרכי החיים של האב והבן. יעקב, איש האוהלים שחי חיי רוח טהורים, ניצב מול בנו יוסף שנאלץ להתמודד עם אתגרי העולם החומרי במצרים (מסלסל בשערו, אשת פוטיפר מתעסקת איתו, ובכלל מצריים נתפסת כמקום חומרי). לכן יעקב, בראותו את בנו כמשנה למלך מצרים, חש צורך עמוק לקשר את הרגע הגשמי הזה אל הקדושה באמצעות קריאת שמע, וזה שכותב השפת אמת: "ונראה שזה בחי' יוסף שהי' בבית אדוניו המצרי. שבחינתו הוא להתדבק בה' אף שעושה עניני עוה"ז לא יתפרד כלל. אבל יעקב הוא למעלה מהטבע ולכך נתדבק בהשי"ת ולא יכול לנשקו כנ"ל".

יוסף, לעומת זאת, מדרך אחרת של עבודת ה' - לשמור על הקדושה בתוך העולם החומרי. למרות היותו משנה למלך מצרים, הוא שמר על זיקתו לאביו אמונתו, כשדיוקן דמות אביו מלווה אותו בכל צעד. עבורו, החיבור בין הרוח לחומר היה טבעי יותר, לכן גם לא נזקק לקריאת שמע באותו רגע, במילים אחרות: תמיד יוסף 'נשק'- חי בהשקה בין קודש לחול, בעוד יעקב לא שייך בנשיקה/השקה הזו.

גם דרך מפגש זה אנו לומדים שיעור עמוק על הדרכים השונות בעבודת ה': דרך הפרישות של יעקב ודרך השילוב של יוסף. שתיהן לגיטימיות, שתיהן קדושות, ושתיהן מובילות לאותה מטרה - דבקות בבורא עולם, וגם שכל רגע, אפילו המרגש ביותר, הוא הזדמנות להודות לה' ולהכיר בהשגחתו.

הכותב הוא רב קהילה, מחנך ומשורר.