כשנודע ליעקב שבנו יוסף חי היתה תגובתו הספונטנית: "אלך ואראנו בטרם אמות", אבל ככל שהלך והגשים את משאלתו זו החלה לכרסם בתוכו חרדה, עד שהקב"ה היה צריך להרגיעו ולומר לו: "אל תירא מרדה מצרימה". מה גרם ליעקב להירתע מהירידה למצרים, והרי יוסף בנו הבטיח לו את "טוּב ארץ מצרים", וכתחליף לרעב והמחסור שבארץ ישראל הוצע לו: "ואכלו את חלב הארץ". אמנם יצחק אביו לא יצא מארץ ישראל מעולם, אפילו לא מפני הרעב, אבל אי אפשר לומר שעצם היציאה מהארץ היא שהטרידה את יעקב, שהרי כבר אברהם סבו ירד מהארץ מפני הרעב, וגם יעקב עצמו יצא לחוץ לארץ כשהיה צריך, ואם כך מהו הדבר שהטריד את יעקב שבגללו פחד לרדת למצרים?
ונראה שדווקא ההבטחות לשפע ורווחה בארץ הגלות היא שהפחידה את יעקב, אולי הוא חשש מאותה סכנה שמוזכרת בסיפורו של רבה בר בר חנא (ב"ב עג ב): "פעם אחת היינו מפליגים בספינה וראינו אותו לויתן שגבו היה מכוסה בחול וצמחו עליו קני סוף - סבורים היינו שזו יבשה ועלינו אליה, ואפינו ובשלנו על גבה, וכשחם גבו של הלויתן, נתהפך, ואם לא היתה ספינתנו קרובה היינו טובעים". והנה הראי"ה קוק (בדברים שבע"פ) מסביר שגבו של הלויתן הוא אשליית הגלות, וכך גם הרי"ד סולוביצ'יק בספרו 'ימי זכרון' (עמ' 166) כתב: אחינו נדחי הגלות "הם סבורים שכבר הגיעו ליבשת מבטחים ובא הקץ לסבלם . . . הנה ירוקה האדמה ויפה הנוף מסביב והתנאים הם טובים ומבטיחים, היהודים, שמטבעם הם בעלי מרץ ואנשי יוזמה, מזדרזים להיאחז ולהתיישב ב'יבשה', לעשות בה חיל ולפנות אל כל המקצועות והעסקים ולפתחם". והנה באה המציאות וטופחת על פניהם היבשה המוצקה אינה אלא "גבו של לויתן", שאינה מקום מבטחים לעם היהודי, וכנראה שגם יעקב אבינו פחד שמא דווקא השפע וההצלחה בגלות היא שתביא לבסוף לטביעתם של בניו וצאצאיו שם.
ומספר לנו שם רבה בר בר חנא שרק הספינה הקרובה היא שהצילה את היושבים השאננים שעל גבו של הלויתן - מי היא הספינה הזו? לפי הרב סולוביצ'יק הספינה היא "ספינת ישראל סבא", העבר היהודי ומורשתו, וכך כתב: "רבים מן ה'אובדים' שלנו נטשו (בגלות) לחלוטין - בלהיטותם לשכוח את עברם ואת מכורתם - את ספינת ישראל סבא מיד עם עליתם ליבשה, וממילא כשמתהפך הלויתן אין להם להיכן לחזור". ומסקנתו היא שנטישת תורת ישראל היא המאיימת על קיומו של היהודי, ועל כן רק הנאמנות למסורת ישראל היא שתבטיח את הישרדותו של היהודי בגלות. ואילו לפי הראי"ה קוק ה'ספינה' המצילה את יהודי הגולה מטביעה היא ארץ ישראל, מפני שסכנת הגלות אינה מצטמצמת בתחום הרוחני בלבד אלא גם בהשמדה הפיזית (כפי שאירע לנו בגב הלויתן של גלות אירופה בשנות
השואה, שפגעה בכל אשר בשם ישראל יכונה, קרובים ורחוקים מהתורה), מסכנתה הכוללת של הגלות אין מקום מבטחים אפילו ל"עולם התורה", ועל כן ספינת ההצלה הבטוחה של יהודי הגלות היא ארץ ישראל, ולכן יעקב אבינו רק אחר שהקב"ה מבטיחו הבטחה כפולה: "אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה", הבטחת הקשר עם השכינה ("אנכי ארד עמך"), וחזרה לארץ ישראל ("ואנכי אעלך גם עלה") - רק אז נרגע יעקב. ומפני זה מזדרז יעקב קודם רדתו למצרים: "'את יהודה שלח לפניו גושנה להורות' - להתקין בית תלמוד שיהא מורה שם תורה, שיהיו השבטים קורין בו את התורה, ללמדך שכל מקום שהיה הולך היה עוסק בתורה, כשם שאבותיו היו עושין", (ב"ר צה). כי רק הנאמנות לתורה והצפייה לשוב לארץ ישראל, רק הם המבטיחים את הקיום היהודי בגלות.