(ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה: (ה) וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם: (ו) כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר: (ז) וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה: (ח) וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(פרק מה)
במהלך דברי יוסף בעת התוודעותו לאחיו, אומר יוסף לאחיו שלא הם שלחו אותו למצרים אלא האלהים; מה משמעותה של אמירה זו של יוסף, ומה מטרתה?
כותב אור החיים הקדוש:
ועתה לא אתם וגו' פירוש לתת טעם להסיר מלבם חשש השנאה לבל יחשבו כי יוסף ישטום אותם וישנאם על אשר נתאכזרו עליו, ויהיה בעיניהם דבר רחוק שיהיה לב יוסף נכון עמם, לזה אמר להם: הן אמת כי בשעת מעשה אשר מכרוהו היו הדברים זרים בעיניו איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם, וראוים הם להיות שנואים אצלו, אכן עתה אחרי ראותו כל הנמשך מירידתו מצרים ידע כי המעשה היה מאת ה', והם שליחותו יתברך עשו ולא שליחות עצמם, ובזה אין מקום לשמור להם איבה, ולא להרחיק מדת האחוה מהם.
יוסף מניח שאחיו חוששים שהוא שונא אותם על מה שעוללו לו. והלא אך טבעי הוא שתהיה שנאה בלבו על האכזריות שהתאכזרו עליו, ולא חמלו. נראה שאפילו מילות עידוד אין בהן בכדי לשכנע את האחים שאכן יוסף אינו שונא ואינו נוטר כי "יהיה בעיניהם דבר רחוק שיהיה לב יוסף נכון עמהם". זאת ועוד, יוסף גם אינו מקל ראש באכזריות שנקטו האחים כלפי אחיהם "וראוים הם להיות שנואים אצלו"; אך יוסף מוסיף מילה אחת - "ועתה".
אין טעם להתייחס לאירועים על סמך הרגשות שהיו בעת המעשה, אלא יש לבחון את האירועים על פי התוצאות הנראות בהווה עתה. אין כל ספק שבשעת מעשה, היה המעשה האכזרי שעשו לו אחיו, קשה בעיניו של יוסף מאד מאד, אך כעת אחרי עשרים ושתיים שנה כשרואים את תוצאותיו של המעשה, אפשר להבין שהאחים בעצם פעלו שלא מדעתם כשליחי ההשגחה העליונה. נראה שאין בהסבר דיעבד זה כדי להקל בחטאם הנורא של האחים, אבל יש בו כדי לגרום שלא תהיה שנאה כלפיהם בהווה.
על פי זה מבאר אור החיים הקדוש ענין נוסף:
ואולי כי בזה היה להם פנים לעמוד לפני אביהם כשנגלה הדבר, כי הם הגורמים לו אבל ובכי כ"ב שנה, ועשו המעשה המופלא במכר אחיהם, ורואני שגם בוש לא יבושו מאביהם, והיה נראה לומר כי יעקב לא ידע גוף המעשה, וזה דרך רחוק, כי פשיטא שלא ימנע מחקור זאת היאך נתגלגלו הדברים עד שירד יוסף למצרים, וגם מעשה כתונת הפסים המובא אליו מוטבל בדם, אלא ודאי כי בטענת לא אתם שלחתם וגו' שאמר יוסף הוכר הדבר כי מאת ה' היתה זאת ואין להרהר אחר מדותיו, והוא אומרם ז"ל: ראוי היה יעקב לירד בשלשלאות וכו'.
הפשטות שבה הודיעו האחים ליעקב שיוסף חי היא קשה מאד לתפיסה (מה, כה-כו):
וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם...
כך סתם, בלי כל בושה, כאילו לא עברו עשרים ושתים שנה של אבל ובכי, שהם גרמו לאביהם. כך סתם, בלי הסברים ובלי הצטדקויות. הדבר קשה מאד, עד שאור החיים הקדוש מציע שאולי בכלל יעקב לא ידע כיצד זה הגיע בנו אהובו אחרי עשרים ושתיים שנות העלמות מארץ כנען להיות מושל בכל ארץ מצרים. אבל הוא דוחה אפשרות זאת "כי פשיטא שלא ימנע מחקור זאת היאך נתגלגלו הדברים עד שירד יוסף למצרים, וגם מעשה כתונת הפסים המובא אליו מוטבל בדם". ודאי שיעקב רצה הסברים והבהרות על כל ההשתלשלות הפלאית הזו, ועל הכתונת המוכתמת בדם שהביאו אליו כדי שיחשוב שטרוף טורף יוסף.
אלא, אומר אור החיים הקדוש, אולי דברי יוסף "וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים" הם שהועילו, "כי בזה היה להם פנים לעמוד לפני אביהם כשנגלה הדבר".
ההכרה שמאת ה' היתה זאת, כשהתועלת בהווה גלויה לכל, מועילה לאדם שלא יהרהר אחר מידותיו של הקב"ה, ומסתבר שגם לא יעסוק בשיפוטן של הדרכים המחרידות שבהן נעשה רצונו של הקב"ה.
מסוף דבריו של אור החיים הקדוש נראה, שהתועלת הנראית בהווה אינה רק ההצלה של מצרים ושכנותיה (ובכללם של יעקב וביתו) מחרפת רעב, ענין הנזכר כבר בפסוק ז; אלא שהתועלת היא בירידה המכובדת לגלות מצרים, כדברי המדרש (בראשית רבה פרשה פו) על ירידתו של יוסף למצרים:
ר' ברכיה בשם ר' יהודה בר סימון אמר: לפרה שהיו מושכין אותה למקולין ולא היתה נמשכת, מה עשו לה? משכו את בנה לפניה והיתה מהלכת אחריו על כרחה שלא בטובתה. כך היה יעקב אבינו ראוי לירד למצרים בשלשלאות ובקולרין, אמר הקב"ה: בני בכורי ואני מורידו בבזיון... אלא הריני מושך את בנו לפניו והוא יורד אחריו על כרחו שלא בטובתו, והוריד את השכינה למצרים עמו.
גזירת הגלות שנאמרה לאברהם בברית בין הבתרים היתה ידועה לזרעו (ראה דברי אור החיים הקדוש להלן מו, ג), וממילא משמעותה של הירידה גלויה. מה שהסתבר כעת ליעקב ובניו הוא מהי משמעותם של כל האירועים הקשים שעברו במהלך השנים, וכיצד למרבה הפלא, דווקא אירועים קשים אלו מגלים את גודל חסדו של הקב"ה. כשאדם רואה בעיניו את חסדו של הקב"ה הניכר בהווה, ודאי שאין הוא אמור להעסיק עצמו בדרך הפתלתלה שבה בחר הקב"ה שיעשה רצונו, מה גם שמתגלה כאמור שזוהי דווקא הדרך הטובה יותר.