הפרשה וההפטרה עוסקות בנושא איחוי קרעים והשגת אחדות במשפחה ובעם. תהליך זה מתרחש לאחר קרע עמוק וכואב.
בפרשה: החיבור המחודש בין יוסף לבני משפחתו לאחר ניתוק ארוך של 22 שנה. החוויה הקשה של המכירה מעצימה את השבר, והסימולציה של "תיק הריגול" ו"גניבת הגביע" - חותמות אותו.
בהפטרה: החיבור המחודש בין ממלכות ישראל ויהודה לאחר ניתוק של מאות שנים. החוויה הקשה של כמעט מלחמת אחים, בפילוג המלוכה [ לאחר מות שלמה ], מבטאת את השבר, ומלחמות אחים עקובות מדם שזורות בעוינות מתמשכת, מעמיקות אותו.
ההתקבצות יחד, של שבטי יעקב, הוא שלב ראשוני ובסיסי. בלעדיו אי אפשר להתקדם בתהליך.
הרצון לאחות את הקרע ולפתוח דף חדש, ללא חיפוש אשמים וחיטוט בפצעי העבר, הוא תנאי מוקדם והכרחי בתהליך חשוב זה.
איחוי הקרעים והשגת האחדות מושתתים על:
א. הסכמה על שלטון אחד ומרכזי. "ומלך אחד יהיה לכלם למלך" [יוסף / דוד ].
ב. הסכמה על ההוויה הרוחנית והתרבותית של המתאחים והמתאחדים [הוויית בית יעקב / "ולא יטמאו עוד בגלוליהם...ובמשפטי ילכו, וחקותי ישמרו ועשו אותם"].
נושאי הסכמות אלה היו עילה להתפרצות המחלוקות והקרעים בעבר. הסכמות פנימיות אלה והחוסן שיצמח מהם, יצרו השפעה מתקנת גם על החברה העולמית. שהרי מי אינו רוצה להדמות לחברה מתוקנת ומצליחה? "וכרתי להם ברית שלום...והרבתי אותם...והייתי להם לא-הים והמה יהיו לי לעם. וידעו הגוים כי אני ה מקדש את ישראל".
אחדות איננה משהו טכני. היא פועל יוצא של שכנוע פנימי, של הזדהות. ללא בירור והסכמה אמיתית על זהות משותפת - האחדות לא תושג.
ללא מנהיגות ערכית, מקרינה, הנאמנה לאותה זהות מוסכמת, לא תהיה הסכמה על השלטון האחד והמרכזי. " ועבדי דוד מלך עליהם...ודוד עבדי נשיא להם לעולם".