פרשת וזאת הברכה: אני תוהה אם הילדים שלי חושבים שאני מצחיקה

"מה שימח אתכם כשהייתם ילדים?" שאלתי את החברים שבאו לסוכה, בהשראת המצווה המיוחדת של חג הסוכות "ושמחת בחגך" וקשת מרהיבה של זיכרונות נפלאים צפו ועלו.

מכסתות הפוך שהייתה מוציאה הסבתא ומניחה על הדשא כדי שהילדים יוכלו לשחק והשמיכות תספוגנה שמש, דרך הליכה לפארק עם הסבא בצרפת שהיה שר שירים; זיכרון בובות הברבי שהייתה קונה סבתא אחרת וצהלות השמחה שנדדו גם למשחק ארץ עיר מול בן הדוד שהרבה לנצח; דרך אדי קציצות שאמא הייתה מניחה על השולחן בצהרים, שהזכירו לחברה אחרת כמה אהבה להישאר חולה בבית ולצפות בטלוויזיה החדשה שנקנתה. וחברה אחת גם סיפרה איך הפתיע אותה אביה בכרטיס טיסה לחו"ל לכנס עסקי כשעמדה לצאת לבית ספר.

בהתחלה הזיכרונות היו מהוססים, אבל כל זיכרון של אחד הציף נורת זיכרון אצל האחרים וצחוק מהילדות פתח מגירה אחרי מגירה ושרשרת צבעונית נדלקה וגם אני הפלגתי לשבתות הקבועות אצל סבא וסבתא, מלפני הצהרים עד מוצ"ש, ולשירון שירי ארץ ישראל, מ"כובע של קש" ועד "עוד לא אהבתי די" שהיה מובא מהמדף בספריה ובכל ארוחת שבת סבא תופף בקצב חסידי אחרי שגרם לכולנו לשיר וחתם ב"שים שלום טובה וברכה".

וחשבתי לעצמי מה בעצם היה טמון שם בכל קפסולת שמחה כזו. מה היה המרכיב שהפך את החוויה לכזו עוצמתית. משפחתיות? תמימות? משהו חדש? מבט רענן? יציאה לטבע? שחרור קצת מהחוקים? מה קסם לנו שם שזה נותר בנו עד היום ואיך אנחנו מביאים אלמנטים כאלה לחיינו וחיי האהובים שלנו גם עכשיו.

ותהיתי, אם בתור אמא הילדים בכלל חושבים עלי כמישהי עם שמחה שגם מצחיקה (רחמנא ליצלן) וכנראה התשובה למרבה הצער לא ממש, כי תפקיד החינוך והשמירה וההכוונה, דחקו הצידה זהויות אחרות בתוכי ואיך יוצרים איזון בין ההתוויות והחינוך לאור והשמחה, זו שמסירה משא רחב של שנים ומחזירה נשימה לנפש הילדים שהיינו.

הפרשה הכי קצרה בתורה

פרשת "וזאת הברכה", הפרשה האחרונה בספר דברים, שחותמת את קריאת התורה, היא היחידה שלא נקראת ברצף השבתות אלא בשמחת תורה והקורא בה נקרא חתן תורה ולאחריה נקרא החלק הראשון בבראשית. בפרשה הקצרה ביותר בתורה, מסיים משה, "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל פָּנִים" את הנאום הארוך שלו לעם ישראל שכלל תוכחות ואזהרות והצביע על כשלים, אבל כעת בדברי הסיום הוא מברך את כל השבטים, חוץ משבט שמעון (לפי המפרשים בגלל חטאי זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון שחטא עם בנות מואב והתגרה במשה). "וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בֵּרַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לִפְנֵ֖י מוֹתֽוֹ " ורש"י אומר, אם לא עכשיו, אימתי. זהו, זאת ההזדמנות האחרונה להשאיר טוב. ואני נזכרת בכל הסטיקרים שהופיעו לראשונה אחרי השבעה באוקטובר ואחר כך של נופלים עם ציטוטים מדהימים של נשים וגברים שאינם עוד, ואיך רגע אחרי שהם כבר לא פה, פתאום זיקקו למשפט אחד מהות של אור ושימחה ותפיסת עולם, וכמה היינו משתוקקים לראות את האור שלהם ושיהיו איתנו, ואיך עושים שנראה את האור באהובים וביקירים כשהם כאן ועד 120 בע"ה, ולא רק חס וחלילה אחרי.

בשבת חול המועד סוכות נהוג לקרוא את מגילת קהלת שנכתבה לפי המסורת בידי שלמה המלך בזקנתו. קהלת עורך מעין חשבון נפש וחולק את התובנות שלו ואומר: "לֹא-מָנַעְתִּי אֶת-לִבִּי מִכָּל-שִׂמְחָה, כִּי-לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל-עֲמָלִי, וְזֶה-הָיָה חֶלְקִי, מִכָּל-עֲמָלִי" .(קהלת, ב, י) לא למנוע את השמחה, בכל הזדמנות לתת לה תוקף, לא להתעכב רק על מה שלא מצליח ולא עבד, להדהד את השמחה מהעשייה. למרות הגלים הטבעיים של עליות וירידות שבחסידות קוראים להם "רצה ושוב", תנועה פנימה והחוצה באמונה ובכלל, לצד הגלים שנמצאים בכל אחד מאיתנו, ליצור אפילו בצורה מלאכותית גלי שמחה, להאיר בזרקור ולהעצים, לא למנוע שמחה.

הרב יהודה עמיטל ז"ל, שכאשר הגיע לגיל גבורות, ביקש שימונו בטרם יעזוב את ישיבת הר עציון מחליפיו, כלומר דאג להמשכיות יזומה, אמר בכתבי הפרידה שלו, שאדם יכול להתפתח רק אם הוא גם מכניס לחייו שמחה. לא צריך כל הזמן, אמר, לא תביעות מופלגות של "ואהבת לרעך כמוך", אבל להשתדל לא לשקוע במרה שחורה, למצוא שמחה. כי ללא שמחת חיים, במצב של דיכאון, אי אפשר להתפתח.

בימים הקרובים בע"ה יחזרו כל החטופים שלנו החיים ובתקווה גם החללים הביתה לארץ ישראל ואני כותבת ושמה לב שאני לוקחת נשימה עמוקה. אני חושבת שעד שלא הודיעו לפני כמה ימים על העסקה לא קלטנו לעומק עד כמה ההעדר הזה רבץ כמו סלע אדיר ממדים על הנשמה שלנו.

לצד הכאב והחשש מפני העתיד והמחיר העצום של נופלים ועם המרצחים איומים שמשתחררים וכאב המשפחות (כמו שאמר לי חבר טוב בסרקזם, את יודעת שכל אלו שאת והשופטים האחרים כתבתם להם במרוצת השנים פסקי דין מפורטים אחרי שבועות וחודשים של משפט, הם כולם ישתחררו עכשיו מהכלא) ולצד כל זה, הנשימה העמוקה לשיבה שלהם הביתה "לעיני כל ישראל" כמו מילות סיום הפרשה, היא חתימת מעגל מציפה בשמחה שאין מילים להקיף אותה.

"וַיַּ֨עַל מֹשֶׁ֜ה מֵֽעַרְבֹ֤ת מוֹאָב֙ אֶל-הַ֣ר נְב֔וֹ רֹ֚אשׁ הַפִּסְגָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר עַל-פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וַיַּרְאֵ֨הוּ יְהֹוָ֧ה אֶת-כָּל-הָאָ֛רֶץ אֶת-הַגִּלְעָ֖ד עַד-דָּֽן: {ב} וְאֵת֙ כָּל-נַפְתָּלִ֔י וְאֶת-אֶ֥רֶץ אֶפְרַ֖יִם וּמְנַשֶּׁ֑ה וְאֵת֙ כָּל-אֶ֣רֶץ יְהוּדָ֔ה עַ֖ד הַיָּ֥ם הָאַֽחֲרֽוֹן: {ג} וְאֶת-הַנֶּ֗גֶב וְאֶת-הַכִּכָּ֞ר בִּקְעַ֧ת יְרֵח֛וֹ עִ֥יר הַתְּמָרִ֖ים עַד-צֹֽעַר": רגע לפני הסוף משה עולה לפסגה לראות את הכל. הפרספקטיבה שמקבלים בסוף הדרך לא יכולה להיות גם במהלכה כי אין לך תמונה מלאה.

לא סתם התרגלנו לומר שבעה באוקטובר במקום שמחת תורה

אבל יש משהו באנשים שנגעו כמעט בסוף, למשל החטופים שלנו, שאתה צמא לשמוע גם מה הבינו. אלו שעמדו מול מצב קיצון שמחדד ומעצים את הראייה. ואחרי הטלטלה הבלתי נתפסת בשבעה באוקטובר, משהו בהבנה יתבהר אצל כולנו. למשל הצורך בשמחה. ואגב, עם הספר, עם המילה, קיבע את השם "שבעה באוקטובר" והרחיק אותו נפשית מיום שמחת תורה שבו זה קרה. ולא סתם, כי לקרב אפילו רק מילולית בין המילה שמחה לזוועות, לא ייתכן. למילים יש כזה משקל ומטען, שלא נוכל לשאת אותם יחד. יצרנו מרחק עד לשבעה שמחזיק גם לשבת שבעה של מוות, וטמנו אותו באוקטובר, חודש לועזי.

"וַיָּ֨מָת שָׁ֜ם מֹשֶׁ֧ה עֶֽבֶד-יְהֹוָ֛ה בְּאֶ֥רֶץ מוֹאָ֖ב עַל-פִּ֥י יְהֹוָֽה: {ו} וַיִּקְבֹּ֨ר אֹת֤וֹ בַגַּי֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב מ֖וּל בֵּ֣ית פְּע֑וֹר וְלֹֽא-יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת-קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: {ז} וּמֹשֶׁ֗ה בֶּן-מֵאָ֧ה וְעֶשְׂרִ֛ים שָׁנָ֖ה בְּמֹת֑וֹ לֹא-כָֽהֲתָ֥ה עֵינ֖וֹ וְלֹא-נָ֥ס לֵחֹֽה: {ח} וַיִּבְכּוּ֩ בְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֧ל אֶת-מֹשֶׁ֛ה בְּעַֽרְבֹ֥ת מוֹאָ֖ב שְׁלֹשִׁ֣ים י֑וֹם וַֽיִּתְּמ֔וּ יְמֵ֥י בְכִ֖י אֵ֥בֶל מֹשֶֽׁה:"

בארבעה פסוקים נדמה שהתורה מתמצתת את היחס שלה למעגל החיים. יש מוות, יש סוף, לא חיי נצח כמו במיתולוגיות של דתות אחרות, יש מוות והוא סופי וחד משמעי. מקום הקבורה של משה לא נודע כדי שהעם יוכל ללכת אחרי המנהיג החדש יהושע, וגם את האבל על משה חותמים ומגדירים בשלושים יום. ויתמו. התורה דוחקת באדם להמשיך הלאה. היא מבינה עד כמה זה נורא וקשה אבל היא מתווה גבול. ולצד זאת, בתוך מעגל הסיום, מזכירה התורה איך לחיות את 120 השנה. "לא כהתה עינו ולא נס לחה". עם רעננות וחיוניות של מבט צעיר וסקרן לתוך החיים, עם שמחה שמחייה את הנפש, ובעיקר עם לב. כמו שדרשו חז"ל-התורה מסתיימת באות ל' (ישראל) ומתחילה באות ב' (בראשית) כי כך נוצר ה"לב" של עם ישראל.

מועדים לשמחה. ממש ככה.

הכותבת היא סא"ל (מיל') לשעבר שופטת בעבירות טרור, מחזאית ובמאית.