פגשתי אותך בחורף. מאוחר מכפי שחשבתי שניפגש. ציפיתי לך כבר בסתיו. כשהעלים נשרו מהעצים, כשעולם חדש נברא מבראשית, בפעם הראשונה שנאמרו המילים "והנה טוב".
חיפשתי אותך בגן עדן. בתיבה המתהלכת על מי המבול ובקורותיה של משפחה אחת היורדת למצרים.
חמישה חלקים יש לספר הזה ורק בתחילת הספר השני הופעת. וחשבתי שזה קצת מוזר שאחרת כל כך להגיע. אחרי הכול אתה הגיבור של הסיפור הזה. לא?
והיית כמו כולם. עם אבא ואמא ואחות גדולה ששומרת. כי ככה מתחילים גיבורים אמיתיים. כמו כולם.
והייתי איתך במצרים - בנהר ובארמון. וכשבאה היד שנשלחה למשות אותך שמעתי לראשונה את השם החדש: משה. משה המשוי מן המים. משה שֶמַשָה עם שלם ממצרים. משה המושיע.
אחר כך הייתי איתך במדיין - במדבר. וראיתי אותך נושא אישה ומוליד ילדים. כמו כולם. ואז התחלת להשתנות. בסנה. שם פגשת את ייעודך. ואט אט ראיתי אותך משיל מעליך סממנים אנושיים. משפחה, צרכים אישיים, אוכל ומשקה.
לבד עלית אל ההר להביא לנו תורה. שם כבר היית כמלאך א-הים. וכשירדת היית אחר. פנייך כוסו במסווה. אור פניך הטיל עלינו אימה.
"אבל מה הלקח?" אני שואלת בסוף הספר. מה אפשר ללמוד מגיבור על אנושי? מה אפשר ללמוד ממי שטיפס כל כך גבוה ואיש מאיתנו לעולם לא ישיג את מדרגתו?
ואז אני נזכרת איך בעיניך מעולם לא היית הגיבור של הסיפור הזה. עוד בהתחלה ניסית להימלט מן היעוד. וכשבאמצע הספר, כשהסופר הגדול מכולם הציע לך, ברגע של כעס, להתחיל את הספר מחדש כשאתה הגיבור הראשי - סירבת. "או שהם נשארים" אמרת "או שתמחק אותי מהספר".
החלק החמישי של הספר היה מונולוג ארוך שלך. אולי זה מה שהטעה אותי. מה שגרם לי לחשוב שאולי בכל זאת אתה הגיבור. ורק כשאני מגיעה לסוף הספר אני מבינה את מה שאמרת אז: "ילך נא ה בקרבנו". בקרבנו. לא "איתי". "איתנו". כי בעינך יש גיבור אחד שבשבילו אתה עושה את כל מה שאתה עושה. למרות כפיות הטובה שלו לפעמים. למרות התלונות ולמרות שלפעמים כבר לא היה לך כוח ל"ילדים" שלך. כן, הם הילדים שלך. שלא הרית ולא ילדתם אך אתה נושא אותם כנשוא האומן את היונק. ובסוף? בסוף אתה מברך אותם. כאב המברך לפני מותו את בניו. ויש בברכה הזו משהו כל כך מרגש. כי אחרי כל הנזיפות ואחרי כל החטאים הם בסך הכול ילדים קטנים הזקוקים לברכה.
חמישה חלקים יש לספר הזה. בסוף החלק הראשון עמדו שנים עשר בנים סביב מיטת אביהם לשמוע את דבריו האחרונים. אחר כך אתה הופעת. וכעת כשאתה מסתלק אתה אוסף סביבך את הבנים. שנים עשר שבטי ישראל. כי בסופו של דבר הם הגיבור של הסיפור הזה. מהחלק הראשון. מסיפור קורותיה של משפחה אחת היורדת למצרים ועד לעם שלם הנכנס ארצה. בשבילך הם תמיד היו הגיבור הראשי. "לעיני כל ישראל" זו כל התורה.
אתה הגיבור שמפנה מקום. וזה, אולי יותר מכל היתר, מה שגורם לי לנגב דמעה מזווית העין - בסוף הספר.
"אֵין טָהוֹר כַּה / וְאֵין יָשָׁר כְּבֶן עַמְרָם
אֵין כְּבוּדָה כַּתּוֹרָה / וְאֵין לוֹמְדָהּ כְּיִשְׂרָאֵל
מִפִּי אֵל מִפִּי אֵל יִתְבָּרַךְ יִשְׂרָאֵל"
(מתוך פיוט לשמחת תורה)