פרשת ואתחנן: אני מתעוררת בלילה ותמונתו של אביתר דוד המורעב עולה לפני

"אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת נִקְרֵאת תְּפִלָּה, וְאֵלּוּ הֵן: שַׁוְעָה, צְעָקָה, נְאָקָה, רִנָּה, פְּגִיעָה, בִּצּוּר, קְרִיאָה, נִפּוּל וּפִלּוּל וְתַחֲנוּנִים" (דברים רבה, פרשה ב,א)

כבר הפסקתי לבדוק כמה שעות אני לא מצליחה להתרכז ולכתוב את הטור. לרגע אחד נכנסת לפייסבוק ורואה שהיום יום ההולדת השש של אריאל ביבס והוא כל-כך מתוק וחיוני בתמונות שאיך לכתוב לידו ז"ל ואז עולה בי תמונת ילדי משפחת קדם-סימן טוב וקולות הצחוק של התאומות שחר וארבל צוחקות עם עומר, ואז אני נזכרת בזוג שנרצח עם הילדים אחרי פיקניק, משפחה שלמה שנמחקה, ומרגיז אותי ששכחתי את השם כי איך יכול להיות שלא נזכור את כולם וזה לא פייר כלפיהם, ואני נכנסת לגוגל לחפש, וקופץ לי סרטון סטנדאפ של מישהי שמחקה את אמא שלה וזה מצחיק ורגע אחר-כך אני מוצאת, משפחת קאפשיטר ואני מחפשת איך לזכור תוך שהתוכנית לכיבוש עזה של הממשלה מהבהבת מהאתר ורץ לי בראש הקול המרוסק והאבוד של רם ברסלבסקי מתחנן לחיות, ואמא שלו שאומרת הרגו לי את הילד, ולפני יומיים, התעוררתי שוב ושוב ותמונת אביתר דוד כפוף עם מעדר וכורה לעצמו קבר עלתה כל פעם, הוא מול מפלצות האדם שכולנו, באמת כולנו לדעתי בלי הבדל בלי מגזר בלי כלום, כולנו מתפללים שיחוסלו.

אביתר דוד ורום ברסלבסקי | , צילום: מטה משפחות החטופים

חושבת מה עושים עם טירוף חוסר אונים כזה, וחושבת שזה יכול לקרות ולא יכולה לשאת את ההמשך חס ושלום שוב וחוזרת לחפש מה התכוון משה כשהזכיר לעם שלא די שיצייתו להוראות החוקים והמשפטים אלא שחובתם "וְעָשִיתָ הַיָשר וְהַטוֹב בְּעֵינֵי ה'" ומוצאת שהפירוש הוא להיות עם לב, לפעול גם לפנים משורת הדין, כמו שאומר הרמב"ן: "שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורֵעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני היישוב והמדינות כולם". ובגלל שאי אפשר כי הצירופים במציאות הם אינסופיים, מצטט הרמב"ן את "לֹא תעֲמֹד עַלָ דם רעך" כדוגמא למהו הישר והטוב שהשם רוצה ממך, ומשה ממשיך ואומר לעם שהכל נובע מאהבה, מאהבת השם את הישר והטוב, ובוחר בעם ישראל מאהבתו אותם "אָהַב֙ אֶת-אֲבֹתֶ֔יךָ" ומבקש חזרה "וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל-לְבָֽבְךָ֥ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל-מְאֹדֶֽךָ".

מזכירה לעצמי להגיד לילדים שיאהבו את עצמם ומהותם בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם, וחושבת כמה אהבה היא דבר בסיסי ונזכרת בניצולים שצעקו לחיילים כמו בפרשה תגידו שמע: "שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ יְהֹוָ֥ה | אֶחָֽד" כדי לזהותם כיהודים ומהרחוב הסמוך גולשים לחדר צלילי "מי פילל" בהכנסת ספר תורה בבית-כנסת, והכל מתערבב ואיך אפשר ליישב הכל יחד בנפש קרועה אחת בתוך רבבות נפשותינו הקרועות של כולנו, איך אפשר ליישב, איך.

"וָאֶתְחַנַּן אֶל-יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" פותח משה וזו הפעם היחידה בכל התנ"ך, שמופיע הפועל "ואתחנן" בהטייה הזו האישית.

לא האמנתי ובדקתי שוב. וכן. הפעם היחידה. מדהים. מכל המורכבויות האנושיות שמזמנים אירועי התנ"ך לשלל מצביאים ומנהיגים ומלכים ונביאים, הגברים והנשים, יש רק רגע אחד, שמצדיק תחנון בגוף ראשון לקב"ה –"אתָּ֤ה הַֽחִלּ֨וֹתָ֙ לְהַרְא֣וֹת אֶֽת-עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת-גָּדְלְךָ֔ וְאֶת-יָֽדְךָ֖ הַֽחֲזָקָ֑ה אֲשֶׁ֤ר מִי-אֵל֙ בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-יַֽעֲשֶׂ֥ה כְמַֽעֲשֶׂ֖יךָ וְכִגְבֽוּרֹתֶֽךָ", אתה נתת לי לטעום מהעוצמה שלך, אז איך כשרגליי בשערי הארץ המיוחלת שאליה אני מוביל בייסורים ומלחמות את העם 40 שנה, אתה לא מאפשר לי להיכנס?! "אֶעְבְּרָה-נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת-הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה".

רק רגע אחד בתנ"ך כולו מצדיק תחנון כזה בגוף ראשון של גדול המנהיגים, כי זה הרגע האחרון לפני שייגזר גורלו - תן לי להגיע הביתה הוא מתחנן. תן לי להגיע הביתה אחרי כל הייסורים.

"לא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" / "לא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא"

כל הפרשה משה מלמד את העם בלשונו. לא מבזבז דקה, חוזר ומונה את עשרת הדברות, מעניק דיוק לעת הזו: "זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֽׁ֗וֹ" בעת מתן תורה (שמות, כ,ח) שהוסבר אז בגלל הליך בריאת העולם, הופך כעת ל"שָׁמ֛וֹר אֶת-י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת לְקַדְּשׁ֑וֹ" וההסבר כעת הוא יציאת מצרים - קיבלתם חירות, תנו גם יום חירות לגר והאמה שתחתיכם; הדיבר החמישי של כיבוד הורים למען יאריכון ימיך מתחזק כציווי אלוקי וגם "למַ֨עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ" והדיבר העשירי "לא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ" מוחמר כעת לאיסור התאוות "וְלֹ֨א תִתְאַוֶּ֜ה בֵּ֣ית רֵעֶ֗ךָ ושדהו".

אבל השינוי שהדהד בי יותר מכל הייתה ההקבלה שיוצר משה בין האיסור בדיבר השלישי להשתמש בשם השם לשווא לאיסור "לא תענה ברעך עד שקר" בדיבר התשיעי, כשהמילה שקר מוחלפת כעת במילה שווא.

סארטר אמר שלאדם אסור לחיות חיים של חוסר כנות ולשקר לעצמו שהוא מוסרי ואמיתי תוך שהוא בורח מאחריות. הוא צריך לבחון את עצמו, וגם משה מזכיר זאת לעם, כי כמו ששימוש לשווא בשם הקב"ה והעברת מסרים שקריים בשמו מביאה לעונש החמור ביותר של כריתות [מסכת שבועות (לט, א)], גם עדות שקרית, מסירת דברים מטעים, הטעיית ציבור, גם היא חמורה מאד. גם היא מועלת באמון שמצדיק כריתות. אל לו לעם להגיע למצב שמתאר דוד המלך בתהילים: "שָׁוְא יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ שְׂפַת חֲלָקוֹת בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ" (תהילים יב, ג) . אחד בפה אחד בלב, האמון החברתי יישבר כולו.

וברקע משדרת הטלוויזיה הפגנה של משפחות החטופים ואבא מתראיין ואומר שהפכו אותו לנטל, ואני חושבת כמה ערל לב אפשר להיות לקרוא למי שנלחם למען ילדו נטל ולהגיד לו לשתוק. באיזו זכות ולמה ככה. אפשר לחשוב אחרת אבל איפה האהבה והישר והטוב?

"ויִּבְחַ֣ר בָּכֶ֑ם כִּֽי-אַתֶּ֥ם הַמְעַ֖ט מִכָּל-הָֽעַמִּֽים" מסביר משה לעם את הבחירה בעם כעם סגולה ושוב חוזרת "אהֲבַ֨ת יְהֹוָ֜ה אֶתְכֶ֗ם וּמִשָּׁמְר֤וֹ אֶת-הַשְּׁבֻעָה֙ אֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַֽאֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם" וכמו שאמר עגנון בקדיש שחיבר להרוגי ארץ ישראל, השם אוהב כל נשמה ונשמה. הוא מתענה על אובדן כל אחד.

ואני נזכרת בשדרן מאל ג'זירה הרשת הקטארית ובשדרני אל ע'רבייה ברשת הסעודית, איך למרות האיבה ביניהם, בדבר אחד הם מאוחדים – הקרנת העימותים בכנסת ישראל סביב המלחמה בעזה והדילמות. דעות שונות זה מובן שתהיינה אבל לראות את הצרחות והעלבונות שהוטחו ברמטכ"ל, בצבא, בשב"כ, השתלחויות קואליציה ואופוזיציה אחד מול השני. צריך לראות את זה כשלמטה רץ תרגום בערבית, ובבת-אחת מכה בך התובנה אזיה נזק עצום זה עושה. כמה עלוב ונורא אנחנו נראים. ומנגד, ציטוטי עצומות מהארץ והאשמות מקוממות שישראל מרעיבה, מחריבה, מבצעת פשעי מלחמה בעזה, ואני חושבת - הנה אותן עדויות שווא שקר מפניהן הזהיר משה. נזק עצום הן מחוללות.

משה מחזק את העם: "חָכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָֽעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֣ר יִשְׁמְע֗וּן אֵ֚ת כָּל-הַֽחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָמְר֗וּ רַ֚ק עַם-חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן הַגּ֥וֹי הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה", אבל צריך להסתכל בעיני השדרנים ברשת הערבית ורואים מיד, לא ענקי רוח נראינו אלא חגבים תגרנים בשוק שרומסים זה את זה בהרסנות איומה.

515 תפילות, כמניין אותיות "ואתחנן" בגימטריה, קובע המדרש התפלל משה. הכל הוא הציע –רק לשאת עיניו ולראות את הארץ; ביקש לפי המדרש להיכנס כחיה או כעוף השדה, אפילו את החמה והלבנה עירב משה, עד שהקב"ה פסק: "רַב-לָ֔ךְ. אַל-תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה".

"וְלֹא שָׁמַע אֵלָי" אומר משה בשברון לב. ואתחנן. אבל הביתה לא יגיע.

"מִֽי־תִכֵּ֥ן אֶת־ר֖וּחַ יְהוָ֑ה וְאִ֥ישׁ עֲצָת֖וֹ יוֹדִיעֶֽנּוּ" (הפטרה ישעיהו מ, יג)
שיחזרו כולם כעת חיה והשם ישמור את כל חיילינו שישובו בשלום אמן.

הכותבת היא עו"ד (סא"ל) במיל'.