קריאת שמע של ערבית היא נושא הדיון הראשון שמופיע במשנה. היא הפותחת את הש"ס. רמזו על זה חז"ל באומרם שמשמעות המילה "בם" בפסוק ודברת "בם" היא ללמדנו שתורה שבכתב ותורה שבעל פה חייבים להשאר צמודים זו לזו ואסור להפריד ביניהן: בי"ת היא רומזת על המילה הראשונה בתורה שבכתב: בראשית ברא אלקים, ומ"ם היא רומזת למילה הראשונה בתלמוד הפותחת את משנת ברכות: מאימתי קורין את שמע בערבין. והיות שמשמעותה של קריאת שמע היא קבלת עול מלכות שמים, היא היא המצוה שחלה ראשונה על כל אדם מישראל בעת היותו לבר מצוה, לכן היא הפותחת את הש"ס. כביכול אפשר לקרוא את המשנה כך: מאימתי קורין את שמע? ממתי חלה המצוה של קריאת שמע על האדם?
רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק פותח דוקא בשאלה זו. כי דוקא בתוך החושך דערבין, ברישא חשוכא, כדבריו, צריך קבלת עול מלכות שמים אף מתוך החושך והסכלות, דוקא כשאין עדין מעשים; וזהו מה שאנו אומרים בקריאת שמע של ערבית אמת ואמונה לעומת אמת ויציב דקריאת שמע של שחרית. כי מה שאני עושה ביום כאשר הדברים ברורים ומהלך העולם הולך בצורה ודאית וברורה לכיוון של גאולה אזי אמת ויציב הדבר; אולם בלילה בזמן החושך והגלות שבהן מתגברים הקשיים ונראה כאילו הכל אינו מתקדם לכיוון הנכון אזי אמת ואמונה גדולה צריכים אנו; ולכן איזהו בן העולם הבא (כבר כאן בעולם הזה) זה הסומך גאולה לתפלה בערבית, שלמרות הקשיים ולמרות החושך המתגבר הוא מתעלה ומצליח לסמוך גאולה לתפלה ולהבין שהקשר הינו בל ינותק גם בלילה. לכן כל זמן הלילה כשר לקריאת שמע של ערבית בעוד זמנה בבוקר רק תקופה קצרה ואין כל היום כשר למצוה אלא כאדם הקורא בתורה. כי די בעול מלכות שמים בתחילת המעשה ואחר כך קדושת המעשה עצמה היא הממשיכה, וזו היא כוונת הפסוק: בשכבך, כל זמן שאתה שוכב, ובקומך זה רק בזמן שאתה קם. וזאת היא גם הסיבה שכתוב בשכבך ובקומך ולא בערב ובבוקר, משום שערב ובוקר הם שינויים החלים בעולם בעוד כי שכיבה וקימה הם שינויים שחלים באדם ומתוך התייחסות לשינויים אלו דוקא חייב האדם בקבלת עול מלכות שמים באותם הזמנים דוקא, בעת חווית המעבר כביכול מרשות לרשות, מרשות העולם הרצוני והחופשי אשר בו האדם נמצא לנוכח אור פני מלך חיים, לרשות של עולם החושך וההכרח, המציאות אשר בה גובר החלום השולל את חוקות השמים והארץ שיציבותם היא תנאי לאפשרות של כל פעולה יזומה. וכן בשחרית כשהאדם חי את אותו המעבר עצמו אלא בכיוון הפוך.
אלו הם הזמנים אשר בהם האדם הפרטי והכללי חייב להכריז על אמונתו בהשם אחד, ועל עדות זו רומזות האותיות עי"ן ודל"ת רבתי שבתחילת וסוף הפסוק, כלומר שהשם הרומז בכל מקום על הריבוי, העי"ן שהוא הבחינה של שבעים אומות כנגד שבעים נפש במשפחת יעקב, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, שמהווה את המציאות ההתחלתית, חייב להתחלף לסופו של דבר בשם בן ארבע ברוך הוא שהוא הדל"ת שבסוף הפסוק.
זאת אומרת שכשאדם מישראל מקבל על עצמו עול מלכות שמים יש לדבר הזה משמעות אוניברסלית. הוא מעיד ע"י זה על כך שישראל מקדים את אומות העולם ובין ברצונם ושלא ברצונם הוא הפותח להם את ציר האמונה עד אשר יהפוך השם על העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם השם והיתה להשם המלוכה, אותה מלוכה שאנו כבר עכשו ממליכים אותו עלינו. כי עול מלכותו שאנו מקבלים על עצמנו לחוד ועול מצות לחוד, בפרק שני של קריאת שמע. ומה הוא עול מלכותו, עול מלכות שמים? הוא להסכים להיות ממלכת כהנים, בעוד כי קבלת עול מצות היא בבחינת גוי קדוש דכתיב אשר קדשנו במצותיו. וגם על זה רומזת המשנה בהשוותה את זמן קריאת שמע של ערבית דוקא לכהנים שנטמאו ונמנע מהם לעשות עבודתם עד אשר יטהרו כדי ששוב יוכלו לאכל בתרומתן. והדבר כרוך בעבודת ישראל את אדמתם כי אין תרומה אם אין תבואה והיחס בין ישראל לכהנים הינו דוגמא ליחס בין אומות העולם לישראל שהוא הכהן.