ולמדתם אתם ושמרתם לעשתם

פסוקים אחדים לפני פירוט עשרת הדברות בפרשתנו,

מופיע פסוק שנראה כתחילת ענין (ה, א):

ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם שמע ישראל את

החקים ואת המשפטים אשר אנכי דבר באזניכם היום ולמדתם אתם ושמרתם לעשתם.

מה משמעותו של הציווי "ולמדתם אתם ושמרתם לעשתם"?

רש"י אינו מתייחס למשמעות הביטוי בפרשתנו, אך

בתחילת פרשת בחקתי, בביאורו את פשר הכפילות "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו", הוא

כותב:

אם בחקתי תלכו - יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר

ואת מצותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים

בתורה. ואת מצותי תשמרו - הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים,

כמו שנאמר (דברים ה א) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם.

משמע שכוונת הציווי "ולמדתם אתם ושמרתם לעשתם" הוא

שלימוד התורה הוא כדי "לשמור ולקיים".

כן משמע גם מן הסיפור הידוע המופיע בספרי דברים

ביחס לפסוקנו (פיסקא מא):

כבר היו רבי טרפון ורבי עקיבה ורבי יוסי הגלילי

מסובים בבית עריס בלוד נשאלה שאלה זו לפניהם מי גדול תלמוד או מעשה אמר ר' טרפון

גדול מעשה ר' עקיבה אומר גדול תלמוד ענו כולם ואמרו גדול תלמוד

שהתלמוד מביא לידי מעשה...

ונפסק הדבר להלכה ברמב"ם (הלכות תלמוד תורה ג, ג):

אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד

תורה אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן שהתלמוד מביא לידי

מעשה, לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום.

אולם הרלב"ג מבאר שאי אפשר להבין שכל חשיבות התלמוד

היא רק כדי שיביא לידי מעשה, וזאת משני טעמים:

התועלת השלישי הוא במצוות והוא להודיע שכל אדם

מחוייב ללמוד תורה, ואף על פי שיוכל לעשות מצותיה בזולת למידת התורה, בשישאל זה

ליודעי התורה. וזה למדנו מאומרו 'ולמדתם אתם ושמרתם לעשתם', ולא אמר "ולמדתם אתם

למען תעשו אתם" - אך הלמידה מצוה והמעשה מצוה.

חשיבות הלימוד לא יכולה להיות רק למען עשיית המעשה

כיון שיכול אדם לדעת את המעשה הרצוי בלא ללמוד כלל, וזאת "בשישאל זה ליודעי התורה".

כדי לעשות אין צורך בלימוד אלא ב"שאלת רב" מה לעשות.

לזה מוסיף הרלב"ג גם טיעון פרשני. אילו היתה

חשיבותו של הלימוד רק בהביאו למעשה היתה התורה מנסחת את הציווי בהתאם "ולמדתם אתם

למען תעשו אתם"; אך התורה מנסחת 'ולמדתם אתם ושמרתם לעשתם'

ללמדנו שיש שני ציוויים: א. ללמוד. ב. לעשות.

אכן יש לבאר מה חשיבותו של הלימוד מלבד הבאתו

למעשה?

ממשיך הרלב"ג:

והיה זה כן, כי הלמידה מביאה לעמוד על כוונת התורה

יותר מהמעשה; עם שהלמידה ימצא בה תועלת להביא אל המעשה; ולזה הוא מבואר שגדול שכר

תלמוד תורה משכר עשיית מצוה מהמצוות.

הרלב"ג מקבל את חשיבותו של הלימוד כמביא לידי מעשה,

אך אין די בכך. חשיבותו של הלימוד היא גם בהביאו "לעמוד על כוונת התורה".

אכן יכול אדם לעשות את מצוות התורה בלא לעמוד על

כוונותיה; אך לזה, כאמור, אין צורך בלימוד. התורה מצווה על לימוד בפני עצמו בלא קשר

סיבתי למעשה, ללמדנו שמלבד מעשה המצוות מחוייב האדם גם לעמוד על "כוונת התורה".