בפרשת "וארא" אנו מתחילים לראות את ידו החזקה של ה' מכה במצרים, כאשר בפרשה זו נפגוש שבע מתוך עשר המכות. כהקדמה למכות, כבר בפרשה הקודמת, שולח ה' את משה לפרעה עם מופתים ועם המשפט הראשון והמכונן: ''בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל''.
מדוע חשוב כל כך שמשה יאמר זאת לפרעה בטרם יבואו כל הצרות על המצרים, ובטרם יראו עם ישראל את האכזבות הרבות הנקרות לפניהם בדמות תגובת פרעה: "מי ה' אשר אשמע בקולו"?
הבכורה הכללית
רש"י על אתר מביא הסבר כפול למילים אלו:
"בני בכורי:לשון גדולה... ומדרשו- כאן חתם הקב"ה על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשיו".
המילים הללו אינן מופנות רק אל פרעה ההיסטורי. כפי שמופיע בספרי המוסר- לכל אחד יש "פרעה" ו"מצרים" משלו. המצרים קיימים בתוכנו גם בצד הטומאה וגם בצד הקדושה, בתוך החיים המעשיים קיים המקום של הבריחה מהתורה וההישאבות אל החומר והתענוגות.
לעיתים אדם מגיע למצב בו הוא אומר על החומריות עצמה ש"אין לי תענוג וגן עדן אלא זה". מדרש תנחומא (שמיני, יא) מספר על חסיד שניסה לגמול את אביו מההתמכרות לשתיית היין, אך לאחר דברי האבא שהעדיף לשקוע במצולות היין, לא להתמודד עם ההתמכרות, כתוב: 'כששמע החסיד הלך לו במפח נפש'".
האם אפשר היה להגיב אחרת לדברי האב? נראה ש"בני בכורי ישראל" בא להזכיר לכל אחד מעם ישראל שהוא יכול לחזור אל נקודת הראשית. שם הוא תמיד "בן" אצל האב, קשור אליו כאילו מעולם לא עזבו.
להוציא אור משיא הטומאה
בכורה זו מביאה את האדם להפוך את המצרים והפרעה הטמאים לפרעה ומצרים של קדושה. כך כותב הזוהר הקדוש על המילים "בית פרעה":
"ביתא דאתפרעו ואתגליין מנֵיה כל נהורין וכל בּוּצינין" (הבית ממנו נפרעים ומתגלים כל האורות וכל הניצוצות).
דווקא מהמקום של שיא הטומאה, אפשר להימלך ולמלוך בקדושה ולהוציא משם אור גדול. הקב"ה אומר למשה: דווקא עכשיו, כשעומדות להיות צרות רבות וקשיחות לב, אתם צריכים לדעת בכל רגע שאתם אנשים גדולים, שאין לכם עסק עם הייאוש, כי אתם שייכים לבכורה שהיא "לשון גדלות".
הכנפיים שכבר קיימות בנו
ישנן דמויות שנותנות כנפיים לתלמידיהם, אך ישנן דמויות שלא מתאמצות להביא לך כנפיים, אלא דואגות שתהיה מודע לכנפי הרוח שכבר יש לך, ואיתם אתה יכול לעלות מעלה מעלה.
אותו הבן החסיד מהמדרש הלך ב"מפח נפש" כשאביו חזר לסורו, כיוון שאת כל הכוחות להתרומם מההתמכרות הנחית הבן מתוך חסידותו שלו, אך לא היה ער לכוחות הקיימים כבר באבא ומתוכם להרימו.
זה מזכיר לי את דמותו של הרב אלישע וישליצקי זצ"ל. זכורני שבאחד השיעורים, שמו לרב את הסטנדר על הבימה, אך הרב הורידו כמי שאומר: "אני מעדיף לעמוד בין ההולכים", ועוד היה מרבה לומר: "אנחנו לומדים כולם במשותף". זהו הרב אלישע, שהיה מורם מעם אך גבוה מעל כולם בענוותנותו ובמסירות נפשו לכלל ישראל.
אחד האסירים בכלא, בזמן שהתנדבתי שם, סיפר לי באחד השיעורים:
"בעוד שרבים עזבו אותו וזכרו את מעשיו, הפנו לו גב וניתקו קשר, ואף יש שביטלו את תורתו - היחיד שבא לבקר אותו בכלא והזכיר לו את כוחותיו לאורך זמן במאסר, היה הרב אלישע וישליצקי זצ"ל".
הרב אלישע היה רב שהאמין באנשים, שהאמין באנושיות ובכך שגם בתוך ה"מצרים" החשוך ביותר, הניצוץ של "בני בכורי" עדיין דולק ומחכה לכנפיים שיפרשו.
הכותב הוא רב קהילה, מחנך ומשורר.