פרשת וארא: מה באמת הסתיר הקב"ה מאבות האומה?

פתחנו את ספר שמות בענין שמות בני ישראל ושמו של הקב"ה, וכך גם מתחילה פרשת וארא.

"וידבר א-להים אל משה, ויאמר אליו, אני ה'. וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב כאל שדי, ושמי ה', לא נודעתי להם" (שמות ו,ב-ג). בתוך שני פסוקים, אנחנו מוצאים 3 שמות של הקב"ה, ומייד עולה בנו שאלה: האם באמת ה' לא נודע לאברהם, יצחק ויעקב בשמו - ה'?

בפרק שמספר לנו על ברית בין הבתרים, מציג הקב"ה את עצמו לאברהם ואומר לו, "אני ה', אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה" (בראשית טו,ז). וכשיעקב חולם על הסולם שעליו מלאכים עולים ויורדים, הקב"ה נגלה אליו ואומר, "אני ה', אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק. הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך" (בראשית כח,יג). איך נסביר את מה שאומר הקב"ה למשה בתחילת הפרשה שלנו השבוע?

מפרשים רבים הציעו הצעות שונות. האבן עזרא מספר על פרשן בשם רב ישועה שאמר שבאמת, "אברהם ויעקב לא ידעו זה השם, רק משה כתב ככה", אך אבן עזרא שולל הצעה שכזו, ואומר, "כי איך יכתוב משה שם לא הזכירו השם"? תגובתו יכולה להזכיר לנו שלא במקרה אנחנו קוראים לקב"ה "השם", וכן שאולי נשים לב, שאותיות משה הן גם השם בהיפוך.

רש"י טוען שבספר בראשית הקב"ה מבטיח ובספר שמות - הוא מקיים. ספר בראשית מספר סיפורים של יחידים, ולא יכולה להתממש בו הבטחה כלל לאומית, ואולי לכן, אומר הקב"ה, "לא ניכרתי במידת אמיתות שלי שעליה נקרא שמי ה', נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי". כלומר, לאבות היה רמז, אך התקיימות הרמז, מגיעה רק בספר שמות.

לפי רבי יהודה הלוי, הקב"ה עומד להתגלות לבני ישראל בדרך בה הוא לא התגלה לאברהם, יצחק ויעקב, וזו דרך הניסים, ובלשונו: "ולא ברא להם מופת כאשר ברא למשה". כלומר, "האבות היו בתכלית האמונה וברי הלבב". אמונתם היתה חזקה ולא היה צורך בטריקים. אמונתם של בני ישראל, לעומתם, שהיו שנים רבות בגלות, בשעבוד ועבודת פרך, אולי התערערה. מתוך רצון לחזק אותם, עשה הקב"ה לבני ישראל מופתים שלא נראו קודם, כמו "מכות מצרים וקריעת ים סוף והמן ועמוד הענן וזולתם (וכו), לא מפני שהם גדולים מאברהם, יצחק ויעקב, אך מפני שהיו רבים והיה הספק בלבבם".

הרש"ר מעמיק בסוגיה עוד וטוען שבספר שמות יש מהלך היסטורי חדש לגמרי, לכן, "אמנם מוצאים אנו את שם ה' נזכר בסיפורי האבות, וגם נישא בפיהם. אולם כאן אין הכוונה לידיעת השם גרידא. "דעת שם ה'"- מציינת הכרה עמוקה הרבה יותר... לדעת שם ה' פירושו, להבין את מהותה של הנהגת ה' אשר שם זה מביעה. הבנה זו לא תהיה איפוא בשלה אלא מתוך ניסיונם של כל הדורות, והרי האבות עמדו רק בראשית התקופה.

את המעגל הזה נוכל לסגור בעזרת דברי הגמרא (פסחים נ:א) על הפסוק שנאמר בסוף נבואות זכריה: "והיה ה' למלך על כל הארץ. ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד,ט). מה פירוש ביום ההוא? שואלת הגמרא, וכי עכשיו, הקב"ה לא אחד?

הגמרא מציעה שתי פתרונות: ע"פ הראשון, בעולם הזה, אנחנו אומרים על בשורות טובות "הטוב והמיטיב" ואילו על בשורות רעות אנחנו אומרים, "ברוך דיין האמת". לעולם הבא, כולו "הטוב והמיטיב"... ומה בענין שמו אחד? "אמר רב נחמן בר יצחק: לא כעולם הזה העולם הבא. העולם הזה, השם נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת שאין מבטאים את

השם ככתבו, אבל לעולם הבא כולו אחד, ויהא נקרא ביו"ד ה"א כשם שנכתב ביו"ד וה"י.

כשזה בא להבנת הקב"ה, אנחנו משולים לסיפור על הפיל והעיוורים. לפיו, כשהקרקס הגיע לעיר, רצו ששה עיוורים ללכת לראות את הפיל. מכיון שכבה מאור עיניהם, הם יכולים רק לעמוד סביב החיה העצומה ולחוש חלקים שונים בגופה: או, הפיל כל כך חלק, אמר אחד ונגע בשנהבי הפיל. לא, לא, לא. הפיל הוא גדול כמו חומה, אמר מי שנגע בצדדיו. חומה?, צחק אחר בלגלוג, מה פתאום! הפיל הוא דקיק וקצת שעיר, אמר ונגע בזנבו. חלק? חומה? דקיק? מה פתאום, אמר אחר, הפיל הוא מאד קשקשי ונגע בציפורני רגליו. כולכם טועים, קרא עוד קול, הפיל הוא עבה כמו חבל, וליטף את החדק.

כך גם אנחנו בבואנו לדעת את הקב"ה. דרך שמותיו, אנחנו מצליחים להבין קצת יותר, אך המסע לא תם. ואולי, כמו שבני ישראל זכו לראות צדדים של הקב"ה להם האבות לא זכו, גם אנחנו זוכים ועוד נזכה לראות צדדים שקודמנו בהיסטוריה מעולם לא ידעו. וגם אם לא, לפחות נשאר בעיניים פקוחות, תוהים וסקרנים.

הכותבת היא מורת דרך בשבילי התורה והתלמוד וארץ ישראל, מלווה רוחנית וכותבת