רגע אחרי שהילד הקטן אוזר גבורה לקום ממקומו בבית הכנסת באמצע קבלת שבת, בכדי ללכת לבקש סוכריה "ממחלק הסוכריות", לוחש לו אבא- "אל תשכח לומר תודה". רגע לפני שיוצאים מהבית של ההורים במוצ"ש, אחרי שבת מפנקת, אנחנו מסמנים לילדים ללכת לתת חיבוק ולומר- "תודה". ואולי המילה הראשונה שאנחנו מנסים ללמד תינוק שזה עתה התחיל להוציא הגה מפיו, גם היא- "מה אומרים?! תודה".
המבט "הרגיל" רואה את אמירת התודה כחשובה לזה שאומרים לו, לזה שעשה או נתן לנו משהו, כמו מחלק הסוכריות או סבא וסבתא שפתחו את ביתם לרווחה. אבל האמת היא, שהתודה היא קודם כל בשבילנו, בשביל מי שאומר אותה.
משה רצה להכיר תודה לחול ולמים שהצילו אותו וסייעו לו בצעירותו
בפרשתנו אנו נפגשים עם המכות שהביא ה' על המצרים. בכדי להפוך את היאור לדם היה צורך להכות בו, ובכדי להוציא כינים היה צריך לחבוט בחול. אך משה רבנו נמנע מלעשות זאת וביקש מאחיו אהרון שיחליף אותו, ויכה במקומו.
ההסבר הפשוט מדוע משה נמנע מלהכות בעצמו, מוכר לכולנו כבר מגיל צעיר. משה לא רצה להיות כפוי טובה לאלו שעשה איתו טוב, ורצה להכיר תודה לחול ולמים שהצילו אותו וסייעו לו בצעירותו. במי היאור הוא שט וניצל מגזירת פרעה, והחול סייע למשה להטמין את המצרי שהכה את היהודי. על כן ביקש משה מאהרון אחיו להחליף אותו ולהכות אותם במקומו.
התודה עוזרת לנו להכיר בטוב שיש לנו תחת היד, במה שזכינו לו
אך הפלא גדול טמון מאחורי התנהלות זו של משה, שכן לא ברור מדוע יש להכיר טובה ותודה לחפצים נטולי רגש, שכל והכרה כדוגמת החול והמים? לבני אדם וגם לחיות יש עולם רגשי ושכלי, שיכול לתפוס ולעיתים אף מצפה לשמוע את התודה. אך מה בין זה לבין להודות ולהכיר טובה לחול ולמים חסרי רגש וחסרי הבנה?
אולם דווקא אבסורד זה מלמדנו יותר מכל שעניינה של התודה הוא בכלל לא במקבל, במי שאומרים לו, אלא בזה שאומר בעצמו. גם אם המקבל הוא קיר לבן ואטום עדיין יש לומר תודה, כי היא נועדה קודם כל בשבילנו. התודה עוזרת לנו להכיר בטוב שיש לנו תחת היד, במה שזכינו לו. היא עוזרת לנו לשמוח במה שיכול להיתפס כמובן מאליו וכך אנו נעשים מאושרים ושמחים מכל אשר תחת ידינו.