שתי שאלות קשות מפנה משה רבנו אל הקב"ה בסופה של הפרשה שעברה :
"לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי ?"
משה רבנו הולך אל פרעה בשליחותו של הקב"ה, וקורא לו "שלח את עמי...!" אך לדאבון הלב לא רק שבשלב זה הליכתו אל פרעה לא הניבה את גאולתם המיוחלת של ישראל אלא שהיא אף הביאה עליהם גזרה קשה נוספת. "תבן אין נתן לעבדיך ולבנים אמרים לנו עשו והנה עבדיך מכים וחטאת עמך ". פרעה קצף על משה ועל אהרן ובמקום להקל על העם הוא הכביד עליהם את עולו והחריף את השעבוד, מנע מן העם את התבן והשאיר את מכסת העבודה כפי שהייתה עד כה. משה רבנו, הרועה הנאמן, אינו כובש את כאבו על העם, בכל צרתם לו צר, והוא מבקש מהקב"ה להבין מדוע הוא נשלח ?
והנה זה פלא לא רק שנראה שהקב"ה אינו עונה למשה רבנו על שאלותיו, אלא שהוא אף מעניש אותו עליהם בחומרה רבה. כבר עתה, ורק בגלל השאלות האלה, משה רבנו נענש ומתבשר שהוא אמנם יזכה להוציא את ישראל ממצרים אך לא יזכה להכניס אותם אל ארץ ישראל :
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה, כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרֲשֵׁם מֵאַרְצוֹ" (שמות ה, כב-כד).
ומסבירים חכמים (שמו"ר ה, נג):
"עַתָּה תִרְאֶה" - במלחמות פרעה אתה רואה, ואין אתה רואה במלחמת ל"א מלכים, שיעשה בהם נקמה יהושע תלמידך. מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ".
די היה בשתי שאלות אלה כדי למנוע ממשה רבנו את מה שהוא כל כך יתאווה אליו בהמשך, את הכניסה לארץ ישראל. שאלותיו היו כה חמורות עד שמידת הדין ביקשה לפגוע בו ורק בזכות העובדה שצערם של ישראל הוא שעמד למול עיניו הוא זוכה לרחמיו ולאריכות אפיו של הקב"ה, כפי שמסביר זאת המדרש (שמות רבה ו, א) :
"בקשה מידת הדין לפגוע במשה הדא הוא דכתיב : וידבר א-לקים אל משה, ולפי שנסתכל הקב"ה שבשביל צער ישראל דיבר כן, חזר ונהג עמו במידת הרחמים, הדא הוא דכתיב: ויאמר אליו אני ה'"
הקב"ה אומר למשה רבנו "אני ה''', רומז לו שהוא רוצה לנהוג בו ברחמים, שדַלְתְי תשובה לעולם פתוחים, ושלא זו הדרך שבה צריך ללכת, כפי שהסביר רש"י :
"ויאמר אליו אני ה' - נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני, ולא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים".
הקב"ה מזכיר למשה רבנו את זכותם של האבות, ואת העובדה שהוא נאמן לשלם להם שכר טוב שכן הם "התהלכו לפניו". מציאות חייהם הייתה שונה מאוד ממציאות חייו של משה רבנו. הוא זכה לראות ניסים לאורך כל שליחותו, קבל מיד ה' אותות ומופתים ועמד להוציא את ישראל ממצרים בעזרת ניסים גלויים שבהם יופר הסדר של הטבע פעם אחר פעם. האבות, לעומתו, כמעט ולא זכו לראות ניסים גלויים, וחייהם היו רצופי עמל, עבודה וניסיונות קשים, כפי שמסכמת התורה בפרשה שלנו :
"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די ושמי ה' לא נודעתי להם".
והסביר הרמב"ן (בראשית יז, א) שהקב"ה התגלה אל האבות בשם "א-ל ש-די" שכן בשם זה "יעשו הנסים הנסתרים לצדיקים, להציל ממות נפשם, ולחיותם ברעב, ולפדותם במלחמה". אך למשה רבנו התגלה הקב"ה בשם ה' שבו נעשים "מופתים משנים הטבע בפירסום".
האבות התהלכו לפני ה' ולא היו זקוקים לסיועו, לאותות ומופתים שיחזקו את ליבם באמונה, אדרבא אמונתם הייתה כה עזה שלמרות הניסיונות הקשים שעברו עליהם הם דבקו בו בכל ליבם וקידשו את שמו בעולם. הם הסתפקו ב"א-ל ש-די", פעלו עם ה' בדרך הטבע, תיקנו אותו במעשיהם, ולא נזקקו לניסים. אך דורו של משה רבנו לא היו במדרגת האבות, הם לא התהלכו לפני ה', לא האמינו בו וביכולתם להשפיע בעצמם על המציאות, ונזקקו לניסים גלויים כדי לעזור להם להתעלות. על כך מצר הקב"ה, על זה שמשה רבנו, לכאורה, אינו הולך בדרכי האבות ואינו דבק בקב"ה למרות כל הניסיונות, כלשון הגמרא :
"אמר לו הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב בא-ל ש-די ולא הרהרו על מידותי ולא אמרו לי מה שמך, אמרתי לאברהם 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה', בקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בד' מאות שקל כסף ולא הרהר על מידותי. אמרתי ליצחק 'גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך', בקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו עד שעשו מריבה… ולא הרהר אחר מידותי. אמרתי ליעקב 'הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה', ביקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה ולא הרהר אחר מידותי ולא אמרו לי מה שמך ... (סנהדרין קיא.)".
האבות לא זכו לניסים מכיוון שהם לא נזקקו להם, אמונתם הייתה כה חזקה שגם בלעדי ניסים הם דבקו בריבונו של עולם, התהלכו לפניו, והקפידו למלא את שליחותו ולעמול על תיקון העולם. כך ניתן גם ללמוד מדבריו של אביי על מעלתו של מי שנעשה לו נס. הגמרא מספרת על נס גדול שנעשה לאדם אחד :
"ת''ר: מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף: בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה. א''ל אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית". (שבת נג, ב).
בעוד שרב יוסף משבח את אותו אדם שזכה לנס, אביי טוען שהוא גרוע. לדעתו הנס הגדול שנעשה לאותו אדם אינו מעיד על גדולתו אלא על ההיפך מכך, על חוסר גדולתו ועל כך שאותו אדם לוּ היה זכאי באמת היה זוכה שיפתחו "לו שערי שכר", כפי שמסביר רש"י שם.
אביי מלמד אותנו שעם ישראל אינו עם שמקדש את הנס שבא מלמעלה, "ומטריח" את הקב"ה (ראה תענית כד, א). אדרבא עם ישראל מקדש עמלו של האדם והעם שמתעלים, מתמודדים בעצמם עם הטבע, ומפיקים ממנו את האוצרות הגנוזים בו ללא כל צורך בניסים. ואולי זו הסיבה לצערו של הקב"ה כאשר אנו רואים שמשה מבקש שהכל יקרה מלמעלה, בדרך נס וללא מאמץ והתעלות של העם, ואולי זו גם הסיבה שעל פי מדרגתו כרגע הוא לא יכנס לארץ ישראל הדורשת את מאמציו של האדם והתעלותו.
וייתכן שכבר אז בראשית הגאולה מבקש הקב"ה ללמד אותנו לשוב לדרך האבות, להתהלך לפניו, ולהיות מאלה שיודעים לעמול, להתעלות בעצמם ולהעלות איתם את העולם, ללא ניסים ונפלאות, אלא בעבודה תמה שמביאה את השפע והגאולה הרצויה לעולם.
נערך משיעור של הרב יאיר בן מנחם, דיין בבית הדין האזורי בת"א