בתחילת הפרשה מסופר על נאום בנוי לתלפיות, אותו שם ריבונו של עולם בפי משה כדי לנסוך ביטחון בבני ישראל לקראת הוצאתם ממצריים. אלא שהנאום נוחל כישלון חרוץ:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.
הכישלון מרפה את ידיו של משה, וכשאלוהים שולח אותו אל פרעה הוא מגיב:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.
המענה לביטוי חרדה זה מופיע מאוחר יותר בפרשה:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ.
כדרכם של אנשים המצויים במצב חרדה, צריך לחזור באוזניהם על דברי ההרגעה כמה וכמה פעמים. פעולת הדיבור איננה רק אינפורמציה חדשה, אלא הרגעה. על המינוי של אהרון כדוברו של משה דיבר אלוהים עם משה כבר בשיחת השליחה שתוארה בפרשה הקודמת:
וַיִּחַר-אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה-הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת-הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְעִם-פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. וְדִבֶּר-הוּא לְךָ אֶל-הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ לֵאלֹהִים.
המפתיע בפרשתנו הוא, כי בין הצגת הבעיה - 'הן אני ערל שפתיים' - ובין הפתרון - 'ואהרון אחיך יהיה נביאך', מופיעה פרשה נוספת. בפרשה זו מופיע תחילת מניית שמות נוספת של בני ישראל, בני ראובן בני שמעון ובני לוי. הפרשה מגיעה לתיאור הולדת משה ואהרון ומסיימת:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי ה' דַּבֵּר אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה.
הרי זו חזרה על הפסוקים שקדמו לפרשה זו, פסוקי המצוקה של משה. מה המשמעות של אילן יוחסין קטוע זה, הקוטע את רצף הסיפור? רש"י כותב על כך:
מתוך שהוזקק ליחס שבטו של לוי עד משה ואהרון בשביל משה ואהרון, התחיל ליחסם דרך תולדתם מראובן. ובפסיקתא רבתי ראיתי: לפי שקנטרם יעקב אבינו לשלושה שבטים הללו בשעת מותו, חזר הכתוב ויחסם כאן לבדם לומר שחשובים הם.
לרש"י יש תשובה לשאלה מדוע רק חלק מהתולדות מופיע. זאת תשובה על דרך האגדה של הפסיקתא, כי שלושת השבטים הללו - ראובן שמעון ולוי - קונטרו על ידי יעקב כלומר ברכתם היתה למעשה דברי כעס ותוכחה. על השאלה מדוע בכלל סיפור התולדות קוטע את סיפור היסוסיו של משה, אין לרש"י תשובה. 'הוצרך' איננה תשובה מספקת שהרי השואל שואל מדוע הוצרך? ומדוע דווקא כאן באמצע הסיפור?
ריבונו של עולם בוחר במשה למנהיג למרות חרדותיו. אפשר להניח שוועדה מסדרת כזאת או אחרת או ציבור בוחרים היו פוסלים את משה המתגלה בפחדיו. בהיסטוריה של מדינת ישראל היה כבר ראש ממשלה שהודח מתפקיד שר הביטחון בגלל גמגום, ואילו גמגומו של משה לא מפריע לאלוהים לבחור בו. כנראה שישנה יציבות עמוקה שהיא מעבר לחרדה, ואולי החרדה והגמגום רק מוסיפים לשיקול הדעת של המנהיג ולא גורעים ממנו. ובכל זאת את בעיית החרדה צריך לפתור. משה אומר שאיננו רוצה או איננו יכול ללכת ולדבר אל פרעה, ואילו התפקיד מחייב אותו ללכת. מניין ישאב את הכוח ללכת למרות היותו ערל שפתיים, למרות שבני ישראל לא שמעו אליו?
הפתרון החיצוני הוא צירופו של אהרון למשה. יש כאן גם העצמה של משה המעמידה אותו כ'אלוהים' ביחס לאהרון. אבל כנראה שפתרונות קוסמטיים שכאלה אינם מספיקים. משה צריך למצוא מקור של כוח פנימי, שיאפשר לגבור על חרדותיו ולהתייצב לפני פרעה. אילן היחס מסתיים בהגדרת זהות:
הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל-צִבְאֹתָם. הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.
זהותו של אדם נבנית מכל אשר הוא נושא מהדורות הקודמים, ומאשר הוא מוסיף מכוחו שלו. קטיעת הסיפור על ידי שושלת יחס מורה כי משה איננו איש מנותק (למרות שגדל במנותק מבני עמו), יש לו הקשר. הוא קשור לאבותיו, הוא קשור לשבטים. קטיעת התמונה הכוללת של ההקשר מורה לנו משה איננו רק איש של הקשר, גם הניתוק והעצמיות שלו אפילו הזרות שנוצרה בארמון פרעה הם חלק בלתי נפרד מזהותו. ההקשר והניתוק יוצרים את הזהות, והם אלה שנותנים לו את הכח לעמוד לפני פרעה. פתרון הדובר הוא פתרון חיצוני, משאבי כוחות הזהות הם הפתרון העמוק לבעיה.
כל אחד מאיתנו ניצב מול בעיות ומחפש להם פתרונות. יש פתרונות של 'דוברות', פתרונות מעשיים מוחצנים המורים איך להתנהל במצבים קשים. אבל בסופו של דבר הקובע הוא לא הפתרון של ההתנהלות אלא הזהות העצמית והקשורה לשורשיה, הם המאפשרים לנו להתמודד עם שאלות חיינו.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים