ארבעה פעמים בתפילה אנו מצרפים את הבטוי "שלימה", אנו אומרים בסיום התפילה: "אני מאמין באמונה שלימה", ומבקשים בתפילת עמידה עצמה: "והחזירנו בתשובה שלימה לפניך", "והעלה רפואה שלימה לכל מכותינו", "וגאלנו גאולה שלימה מהרה למען שמך". (ואף סימן נתנו לדבר: אתרו"ג - אמונה, תשובה רפואה וגאולה) מדוע דוקא בארבעה אלו אנו מוסיפים את ההוספה הזו?
ההסבר הוא שכל אחד מהארבעה הללו אינם באים בבת אחת אלא מתרחשים בתהליך ובהדרגה. אמונה, אין האדם הופך למאמין ביום אחד, אפילו גדול המאמינים אברהם אבינו לא הכיר את בוראו אלא בהגיעו לגיל ארבעים. תשובה, גם החזרה בתשובה היא תהליך של שלבים כמו: הכרת החטא, חרטה, עזיבת החטא וקבלה לעתיד, עד שלבסוף מגיעים לתשובה שלימה. רפואה, אין החולה מתרפא ממחלתו בבת אחת, אלא הוא מחלים בתהליך עד שהבריאות שבה לאדם במלואה. גאולה, על הגאולה כבר אמרו: "כך היא גאולתם של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת". על כן אין אנו מסתפקים בבקשה חלקית אלא מבקשים שהקב"ה יזכנו את הדבר בשלמות
גאולה בשלבים
כבר אמר הנביא מיכה: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" ומדברי הנביא משמע שהאירועים שהתרחשו ביציאת מצרים משמשים תקדים לכל הגאולות העתידות, כמו שהדבר מפורש במדרש תנחומא: "כך אני עתיד לגאול אתכם לעתיד לבא משעבוד אדום ולעשות לכם נפלאות, שנאמר: כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". ואכן הגאולה שהתרחשה ביציאת מצרים התרחשה בשלבים ובהדרגה, כפי שהבטיח לנו הקב"ה בארבעה לשונות של גאולה, ככתוב: "לכן אמור לבני ישראל אני ה, והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים", וכל לשון הוא שלב בגאולה.
השלב הראשון ("והוצאתי מתחת סבלות") הוא ההקלה בקושי השעבוד למרות שעדיין הם ממשיכים להיות עבדי פרעה, (לפי הנצי"ב בפירושו העמק דבר היה הדבר במכת ערוב). השלב השני הוא ההצלה בהפסקת העבדות לגמרי (במכת הברד שפרעה החל להוקיר את ישראל - הנצי"ב), אבל עדיין ישראל אינם בני חורין אלא תחת שליטת השלטון המצרי. במכת בכורות בא השלב השלישי, שבו ישראל נגאלו לגמרי, בזרוע נטויה ובשפטים גדולים ויצאו מעבדות לחירות, אבל עדיין היו שקועים במ"ט שערי טומאה ועובדים עבודה זרה, ולאחריה בא השלב הרביעי, שבו הם נלקחים להיות לעם ה והקב"ה להם לאלוקים.
מה שאנו לומדים מהתקדים של גאולת מצרים הוא שעם ישראל בבוא הגאולה עדיין לא היו זכאים לה, ואעפ"כ הקב"ה גואלם, כמו שמובא במדרש: "אמר הקב"ה אם אני מסתכל במעשיהם של ישראל אינן נגאלין לעולם, אלא למי אני מסתכל לאבותיהם הקדושים, בזכות אבותם אני גואלם". מניעת הגאולה יכולה להיות לא רק מפני מצבם של עם ישראל בעבר, אלא גם הצפוי להם בעתיד עלול למנוע את הגאולה, ועל כן מקדים הקב"ה לפני אמירת ארבעת לשונות הגאולה: "לכן אמור לבני ישראל אני ה", ועל כך דרשו חז"ל: "אני יודע שסופן למרוד בי ולהכעיס לפני, ואעפ"כ הריני גואלן למען שמי".
קמעא קמעא
דבר נוסף אנו לומדים מלשונות הגאולה, שגם אחרי שהקב"ה היה לישראל לאלוקים במעמד הר סיני, עדיין אין הגאולה שלימה, ועל כן התורה ממשיכה ואומרת לשון חמישי של גאולה: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה". יציאת מצרים היתה תקדים לגאולות העתידות, וממנה אנו לומדים כי הגאולה השלימה תהיה רק לאחר שעם ישראל יזכה להיות בן חורין ("וגאלתי אתכם"), חי בארץ ישראל ("והבאתי אתכם אל הארץ"), כשהוא מאמין בה ומקיים בה את מצוותיו ("והייתי לכם לאלקים"), וכך תהיה הגאולה העתידה שהיא תבוא לשלמותה לא בבת אחת, אלא בתהליך של קמעא קמעא.