בסוף פרשת שמות נאמר "וישוב משה אל ה'". נאמר: "אדני למה הרעות לעם הזה, למה שלחתני ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" (פסוקים כ"ב, כ"ג).
השבת בתחילת פרשת "וירא" במענה לטענותיו של משה רבנו עונה לו הקב"ה בתחילת פרשת שמות: "וידבר אלוהים אל משה ויאמר אליו אני אני "אדוני (שמות ו', ב') . משה רבנו שחש ורואה את צרת השעבוד של בנ"י מתרעם לפני הקב"ה ששליחותו אינה יפה עם המציאות הקשה שנגלית לנגד עיניו, ולא רק שלא הוקל לעם הזה, אלא גזרותיו של פרעה מכבידות עשרות מונים על העם עד כדי תלונתם של בני ישראל כלפי משה רבנו "יראה ה' עליכם וישפוט... לתת חרם בידם להרגנו" (שמות, ה', כא') עד לכדי טענה שהקב"ה נתן חרב ביד פרעה להורגם.
הקב"ה בתשובתו מלמד את משה רבנו שדרכי ההנהגה של הקב"ה אינן כדרכי ההנהגה האנושית. "לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרככם דרכיי, נאום ה'". בשלב הזה השעבוד אמנם מתגבר, אבל דרך זה מצמיח הקב"ה את הישועה עבור האומה הישראלית. הפסוקים נוקטים בשמות שונים של הקב"ה- משה רבנו נוקט בשם אדנות (אדנ"י) כדי להדגיש את שליטת הקב"ה ויכולתו לנווט את העולם ולהפסיק מיידית את שעבוד עם ישראל. הקב"ה עונה מנגד עונה לו בשם "אלוקים" ולאחר מכן בשם ה': "אני אדוני'".
משה רבנו לכאורה בא בטענה "לא אתה ה' אדון כל הארץ"? אם כן, לא זוהי ידך לקיים את השעבוד ולבטל אותו? ענה לו הקב"ה: "נכון" אני אלוקים בעל הכוחות כולם ושם זה מבטא את מידת הדין המתגלה בעולם אבל בתוך מידת הדין- בתוך אותה הנהגה אלוהית זורמת ברובד גבוה עוד יותר ההנהגה המהותית והגדולה ביותר שהיא מידת הרחמים, והעובדה שאני ה' הינו בעל הרחמים כולם.
גם כאשר מתגלה מידת הדין של הקב"ה שבאה לידי ביטוי בשעבוד על ידי המצרים, הרי שאין בה אלא את מידת הרחמים, אך לאותו בן אנוש המתבונן מבחוץ לעיתים זה נראה אך ורק כמו מידת הדין, ולכן כאמור נראה לאדם המתבונן בגזרת השעבוד שהיא מלאה אך ורק במידת הדין, אך אין זה כך שכן מתוך אותה זעקת השעבוד עולה זכות האבות- אברהם יצחק ויעקב שלהם הבטיח הקב"ה בברית בין הבתרים, לתת לבניהם את ארץ כנען, להנחיל אותם בארץ ותת להם להקים את ממלכת הכוהנים והגוי הקדוש עם ישראל.
הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר בראשון לציון