שני כוחות גדולים וחשובים ברא הקב"ה בכל אחד ואחת מאיתנו, ואילולי הם כמעט שחיינו אינם חיים. כוח הזכרון וכוח השכחה. על חשיבות הזיכרון אין צורך להכביר במילים. אם לא היינו זוכרים מי נמצא לצידנו, מי משפחתנו, ומה עשינו אתמול-כמעט ולא היה לנו טעם לקום בבוקר שלמחרת. וגם לשכחה תפקיד חשוב, שכן מבלעדיה היינו אומללים, משום שלפעמים היא הכלי היחיד שיכול לרפא ולתת תקווה קדימה.
"החשש מהאיזון הלא נכון שבין הזיכרון לשכחה"
אחד החששות הגדולים שמטריד את משה רבנו לאורך כל חומש דברים, בנאום הפרידה שלו ערב הכניסה לארץ, הוא החשש מהאיזון הלא נכון שבין הזיכרון לשכחה. תחושת האופוריה שתגיע עם הכניסה לארץ והישיבה של כל אחד בנחלתו, הובילה את משה להזכיר פעם אחר פעם את הנוסחה הפשוטה, כשטוב לך אתה שוכח הרבה פעמים מאין באת, ומי היו האנשים שסייעו לך בדרך ובמצבים הקשים.
אבל הדבר שיותר גרוע מלשכוח את מי שעזר וסייע לך בדרך, הוא לקחת את אותם הכוחות וכלים עצמם שהוא נתן לך, ולהשתמש בהם נגדו. מהמקום הזה אומר משה את הפסוק בפרשתינו: "צור ילך תשי, ותשכח אל מחולליך", המבטא את השימוש שלנו בכלי שנתן לנו הקב"ה, דווקא כנגדו. הקב"ה שהוא "הצור", לימד ונתן לך את ה"תשי"- את השכחה, מלשון נשיה. הוא זה שנתן לנו את הכלי החשוב לשכוח, כדי שנוכל אחרי משברים ומצבים קשים לקום הלאה, ולא להישאר בעבר הקודר והמעכב. אבל את אותו הכוח עצמו שהוא לימד ונתן לנו- לקחנו והשתמשנו נגדו- "ותשכח אל מחולליך"-שכחת האלוקים.
הסוכה - מוציאה אותנו ממקום הנוחות וההרגל
בימים אלו שאחרי ימי הדין הקשים של ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים- מגיעה תחושה אדירה של אופריה, התעלות ורווחת הלב והרוח. במקום הזה אנו נדרשים לזכור את אל מחוללינו, את מי שנתן בנו את כל הכוחות והתכונות המיוחדות שבנו, וזה מתבטא במצוות הסוכה, שמוציאה אותנו ממקום הנוחות וההרגל שלנו, ונותנת מקום לקב"ה, כדי לומר ולהבהיר לו ולכולם, אותך לעולם לא נשכח
הרב אסף הר-נוי - רב קהילת אדרת אליהו, וראש בית מדרש מבקשי פניך, גילה, ירושלים