לא מזמן פגשתי באחד מתלמידיי בחינוך המיוחד. אחרי ששאלתי לשלומו, הוא פתח בפשטות: "אתמול הבכתי את אבא שלי, והוא כועס עליי". שאלתי אותו אם הוא מצטער על הדרך שבה פעל, והוא השיב בכנות לא מובנת מאליה: "האמת, שלא ממש".
לאחר שחזר על כך שוב ושוב, הוא אמר שהוא חושב את עצמו כמו ירבעם בן נבט, רשע, כזה, וכמו עוד דמויות שליליות מהתנ"ך, ממנו הוא יונק את השקפת עולמו ודרכי חייו. מעניינת מאוד הייתה הצורה שבה הוא דיבר, איך הוכיח את עצמו לבדו, ובסוף השיחה הגיע למצב שהוא "מצטער קצת יותר" ולא רוצה שזה יקרה שוב.
הבנתי ממנו, כמה חשוב שהתוכחה תבוא מהאדם עצמו, לא כ"הנחתה" או הורדה מלמעלה, אלא מתוך ההבנה העצמית שלו את המציאות. ודוגמה אישית ומופלאה לכך אנו רואים דווקא אצל משה רבנו, בתחילת ספר דברים, פרשת השבוע.
תוכחה ברמזים ובכבוד
"אלה הדברים": סוד התוכחה הסמויה- ספר דברים נפתח במילים: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָֽב".
לכאורה, שואל המהר"ל ב"גור אריה" את שאלתו של רש"י: מדוע כתוב "אלה הדברים אשר דבר..." ולא לפתוח בצורה שגרתית יותר כמו "וידבר משה אל כל ישראל..."? כמופיע פעמים רבות בתורה. מה מוסיפה/משנה המילה "הדברים"?
עונה רש"י הקדוש: "לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו ישראל את המקום, סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל". והמהר"ל מביא כלל בפירוש רש"י, שכאשר מופיע המונח 'דברים', הכוונה היא לתוכחה, כמו ב"דברי קהלת" או "דברי ירמיהו".
כשאנחנו מוכנים לשמוע: תוכחה בשלבים
מתי מרחיבים ומתי מסתפקים ברמז ? המהר"ל מעיר הערה מתבקשת: בתחילת הספר, משה רבנו מצטייר כמי שמבקש לקצר בתוכחות, הוא נותן כמין 'קוד' האומר "והמבין יבין". אבל בהמשך הפרקים, משה דווקא מרחיב ופותח בגדול על מעשה העגל ועל מעשה המרגלים. אז מדוע יש שינוי באווירה ובצורת התוכחה?
תשובתו מתקשרת לעומק נפש האדם, לכמה הוא מסוגל לשמוע, כמה הוא מסוגל להכיל בכל הקשור לחסרונותיו, ועד כמה הוא משתבלל ונמנע מלהכיר בהם.
אין מי שלא מכיר את הפסוק "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ). אבל מהו עומקו של הפסוק? כשאומרים על אדם שהוא צדיק, ומזכירים רק חטא אחד שבו שגה, זו גישה שונה לחלוטין מאשר "לשפוך" על האדם את כל חטאיו ואשמותיו בבת אחת. במקרה השני, כמובן, צורת ההתמודדות שלו וקבלת הדברים תהיה שונה לגמרי, וסביר להניח שהוא יירתע.
לכן, בתחילת ספר דברים, בפתיחת הדברים, משה "זורק" רק סיסמאות, כותרות. הוא רוצה שלא להוריד את רוח העם. אך בהמשך, כשהוא עובר לנאום בכל הקשור לשמירת מצוות, הוא מרחיב על החטאים בנפרד, וזאת רק לאחר שהעם מבין שהקרקע הוכנה לכך - שהם מקבלי המצוות, הם העם שנועד לעבוד את ה'.
למי התוכחה מיועדת ואיך היא באמת נשמעת?
'לדעת בנימי הלב: הערה נוספת שטומנת בחובה כלל יסודי, מבהיר הכלי יקר בפירושו לפסוק א'. יש הבדל בין הפעמים שכתוב שמשה מדבר אל "בני ישראל" - אז הכוונה אל כולם בבת אחת - לבין כשמדבר אל 'ישראל' - אז מדובר על גדולי העם. ובלשונו: "אבל במקום שמזכיר ישראל הוא מדבר עם הגדולים שבישראל אשר כל אחד בשם ישראל סבא יכונה".
ממילא, מה שמשה מדבר כאן ברמזים, זה אל גדולי ישראל. זו מעין דוגמה אישית ל"איך מעבירים תוכחה כשהשני יוכל ואף ירצה לשמוע אותה". וזה קורה רק כשהוא ירגיש שזה בא ממנו, כביכול כמו משחק אסוציאציות. כשאדם שומע מילה וזה מזכיר לו את מה שקרוב לליבו, ואם יאמרו סביבו דבר אישי, הוא יבין את הכוונה הנכונה. "כי כל מוכיח הרוצה שיהיו דבריו נשמעים ולא יבעטו בתוכחתו אז יוכיחם ברמז ולא בפירוש באופן שלא יבין דבריו כ"א זה המרגיש בעצמו כי הוא זה האיש, אבל בתוכחת מגולה מסתמא יבעט."
אם המטרה היא רק לפרוק את השלילי שמצאתי בחברי, הרי שלא יהיו שיקולים או דרכי חשיבה כיצד הוא יקבל את דבריי, כי העיקר ש"הכול נאמר", שלא שמרתי בבטן את מה שאני חושב עליו. אבל כשאני מעוניין שיקבל את הדברים ולא יבעט, שישפר את מעשיו – עליי לכלכל את צעדיי בחוכמה, כדי לדעת כיצד אוכל להגיע אליו, לליבו פנימה.
ובעצם, מה שאנו צריכים לשאול את עצמנו בהעברת הביקורת, 'מי העיקר כאן- המבקר או המבוקר?'
הכותב הוא רב קהילה, מחנך ומשורר ישראלי.