בפרשת השבוע אנחנו מדברים על סיפור יציאת מצרים. רגע אחרי שבני ישראל יוצאים מעבדות לחופש ולחירות, הם עומדים מול הים ומתלוננים: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם".
ובהמשך הם ממשיכים ואומרים: "כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר".
בני ישראל מתלוננים למשה ושואלים למה הוציאו אותם ממצרים, אם עכשיו הם עלולים למות במדבר. הם אפילו אומרים שעדיף היה להישאר עבדים במצרים. עדיפה להם עבדות מחירות. השאלה שעולה כאן היא קשה: איך יכול להיות שגם אחרי כל הטוב שהקב"ה עושה לעם ישראל, הם לא מצליחים לראות את הטוב?
התלונות של בני ישראל לא באות מתוך כפיות טובה, אלא מתוך פחד, חוסר ודאות והרגל למציאות הקשה שבה חיו. שנות השיעבוד הארוכות השפיעו על היכולת שלהם לבחור איך להתבונן במציאות. הם התרגלו לשגרה שוחקת וקשה, והחופש הפחיד אותם.
לכל אחד מאיתנו יש "מצרים" פרטית משלו- משבר, קושי או שינוי משמעותי שאנחנו עוברים. גם אז, לא תמיד קל לראות את חצי הכוס המלאה, כי אנחנו עסוקים בפחד או באי־ודאות.
ולמרות כל זאת, הקב"ה לא מוותר על בני ישראל:
"וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם"
גם כאשר עם ישראל מתלונן ולא מצליח לראות את הטוב, ה' מציל אותם ועוזר להם לראות את האור. והוא תמיד כאן גם בשבילנו לעזור לנו לראות, גם כשקשה.
ראיית הטוב יש בה גם מן הבחירה. שמעתי פעם רעיון יפה: כאשר אדם בוחר לשים דגש על ראיית הטוב, אנחנו אומרים עליו שיש לו- "עין טובה". מדוע עין אחת ולא "עיניים טובות"? זה בא ללמד שראיית הטוב אינה התעלמות מן הרע. לאדם יש שתי עיניים שרואות את המציאות, גם את הטוב וגם את הרע. אבל אדם בעל "עין טובה" פשוט נותן יותר מקום לטוב שהוא רואה.
שנזכה כולנו לבחור לראות את הטוב בכל דבר בחיים, גם בתקופות קשות.
הכותבת היא תלמידה בתיכון שחרית מבית האגודה לקידום החינוך.