זיכרון השבר: מה המחיר של השכחה וההדחקה?

"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ" (דברים ד',ט).

בני ישראל עוברים את הנס הגדול ביותר שאפשר היה לשער- חציית ים סוף. רגע לפני עוד היו במצרים, עם עבדים נדכא ומוכה שנדרש להרוג את בניו, והנה הגיעה תחילת הגאולה: "וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חוֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם".

בתור ילדה חיפאית מרחוב כבירים, השתרע הים מעבר לואדי, קרוב וגדול ועצום. במשקפת של אבא הקצין מחיל הים, למדתי להבחין בין ספינת דבור לסטי"ל וחיכיתי לשעות הפטרול לעת ערב. אבל חלום אחד מבעית הביא הים: גל עצום של מים התנפל והגיע עד לחלוני, עלה ועלה, חומת מים כבירה שעוד רגע תציף את כולנו. ואז התעוררתי. בתוך חומות מים כאלו דמיינתי את בני ישראל עוברים ואת המצרים טובעים: "ויָּשֻׁ֣בוּ הַמַּ֗יִם וַיְכַסּ֤וּ אֶת־הָרֶ֙כֶב֙ וְאֶת־הַפָּ֣רָשִׁ֔ים לְכֹל֙ חֵ֣יל פַּרְעֹ֔ה הַבָּאִ֥ים אַחֲרֵיהֶ֖ם בַּיָּ֑ם לֹא־נִשְׁאַ֥ר בָּהֶ֖ם עַד־אֶחָֽד" והמקרא שלא נוקט במילה מיותרת, שב ומדגיש כי בני ישראל חצו והמים להם "חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם". קרה נס גדול .תזכרו.

אנחנו רואים ולא מצליחים להפנים

אנחנו רואים ולא מצליחים להפנים. מול העיניים הסרטונים, המראות, האימה המזוויעה של השבעה באוקטובר שמצולמת ומתועדת והתרחשה על האדמה שלנו ולאנשים שלנו ומולנו ממש, אבל משהו לא נקלט לעומק. לא באמת.

1163 נרצחו ונהרגו ביום הזה בתופת נוראה. מתוכם 301 חיילים. אני מנסה לדמיין. יום אחד שבו מודיעים בחדשות ש-301 חיילים נהרגו ונרצחו. אמות הסיפים אמורות להטלטל עד היסוד ולהשאיר חותם לזמן ארוך שירחיק אותנו משגרת המריבות וההאשמות והמחלוקות... איך האימים שקרו לנו נדחקו מפני המחלוקות כאילו הים כיסה על הכל?

מחלוקות יש תמיד. העם מהלך רק 3 ימים במדבר וכבר נתקל בבעיה הראשונה, באר שמימיה מרים. "וַיִּלֹּ֧נוּ הָעָ֛ם עַל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר מַה־נִּשְׁתֶּֽה". 3 ימים מהנס הגדול וכבר תלונה. עדיין בלי הפאתוס שילווה את התלונות הבאות, בכל זאת זכרון הנס עוד חי, אבל תלונה. השם מורה למשה להשליך פנימה עץ והמים מומתקים. העם שותה וממשיך במסע. בתחנה הבאה,אילמה, כבר ימצאו "שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֛ה עֵינֹ֥ת מַ֖יִם וְשִׁבְעִ֣ים תְּמָרִ֑ים וַיַּחֲנוּ־שָׁ֖ם עַל־הַמָּֽיִם" הדרך מובטחת ומוגנת, יש מי ששומר.

לשכוח זה נורמלי והכרחי

הפסיכולוג הצרפתי תאודול ריבו, אבי הפסיכולוגיה בצרפת, חיבר ב-1881 מונוגרפיה רבת השפעה על שכחה והיזכרות, "מחלות הזיכרון".

לשכוח זה נורמלי והכרחי קבע ריבו: "לחיות פירושו לרכוש ולאבד; החיים מורכבים מהתפרקות כמו גם מצבירה. שכחה היא התפרקות. שכחה, מלבד במקרים מסוימים... היא תנאי לבריאות ולחיים".

הדחקה היא הכרחית כדי להמשיך לחיות, קבע גם פרויד, ובמיוחד אחרי טראומה. הנפש לא מסוגלת להתמודד כל הזמן עם ההבנה שאיומים עצומים היו על קיומה. הנפש מנסה לסגור את הזיכרונות והתמונות באיזו פינה. אבל מה המחיר של אותה שכחה או הדחקה?

"בזיכרון, אין הדברים תמיד בעלי משקל שווה; ישנם ימים הנחשבים ליותר ממאות שנים" אמר פול אוסטר.

פרט אחד שיישכח מהתמונה הגדולה, יכול להביא לתקלה ענקית

במשנה אבות ג', ח', מובא: "כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ". פרט אחד שיישכח מהתמונה הגדולה, יכול להביא לתקלה ענקית. על יואב בן צרויה שר צבא דוד מספרת הגמרא שכשנלחם בעמלקים 6 חודשים, הרג כל בן זכר. כשבא גאה לדוד, אמר לו דוד, אבל כל זכר (בסגול) היה צריך להשמיד, לא כל זכר (בפתח). הלך יואב בן צרויה והלין לפני מורו ששגה בתלמודו. מכאן מסיקה הגמרא על אחריות איש ציבור, שמדבריו שותים והשפעתם מרחיקת לכת ויכולה להביא לתקלה איומה של כל העם.

ועיקר התוספות יום טוב מוסיף: "אין לך דבר אחד שאין תלויים בו דברים רבים" דבר אחד חשוב שיישכח, ובתגובת שרשרת יישמטו גם האחרים.

בחודש פברואר 23, 8 חודשים לפני השבעה באוקטובר, חזרתי באחד הערבים ממילואים בצפון, מילואים של אשת פרקליטות בדין הבינלאומי. נכנסתי הביתה, ואמא שלי שהגיעה לשמור על הילדים, ראתה את הפנים שלי ושאלה "מה קרה?! "

לא הצלחתי לענות. נכנסתי להתקלח ומול העיניים רצו לי כל הסקירות המודיעיניות ששמענו והתצלומים שהראו לנו. האיום של פלישת כוח רדוואן שפיקוד צפון נערך לקראתו כלל צילומי הכוחות המתאמנים בשנאה יוקדת, ממתינים בדריכות ליום פקודה לצאת לכיבוש הגליל בחמש נקודות דרך מנהרות מבוטנות. הלהט לרצוח ולשחוט עם טונות הנשק שהמתין להם שם, זעזע את כולנו.

לשמוע על מלחמות היהודים המדממות היה מרתיח

בדרך הביתה מהמילואים, שמעתי ברדיו חדשות. שר מסוים סירב להגיע לדיון כי הרמטכ"ל נמצא ושמעתי על עוד השמצות והשתלחויות נגד המערכת המשפטית ואנשיה ו...בסוף סגרתי את הרדיו. זה שהפכו משרתי ציבור שמבלים לרוב יום ולילה במרדף אחרי פושעים ופדופילים וסוחרי סמים ונשק ועוד כל מיני נבלות שכולנו רוצים שירחיקו מהרחובות, זה שהפכו את כל הפרקליטות לאויבי העם ואת כל המערכת למקור כל הרע, היה בלתי נסבל גם בימים רגילים, אבל לשמוע על מלחמות היהודים המדממות רגע אחרי ההבנה של כלל האיומים של מי שבאמת עומדים עלינו לכלותינו היה מרתיח.

לאמא שלי לא הצלחתי לענות אבל כמה ימים אחרי כתבתי פוסט. כתבתי שאם היינו כולנו במדינה מבינים את גודל האיומים האמיתיים עלינו, לא היינו מעזים לטרוף ככה ולקרוע בבשר האחים שלנו. ולא העליתי על דעתי כמה איום ונורא זה עוד יכול להיות.

המסע של בני ישראל מתקדם. "וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵילִ֔ם (היא אילמה) וַיָּבֹ֜אוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־מִדְבַּר־סִ֔ין אֲשֶׁ֥ר בֵּין־אֵילִ֖ם וּבֵ֣ין סִינָ֑י, בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לְצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם". חודש וחצי אחרי סיום המכה העשירית והנס הענק, חודש וחצי אחרי נס המים הממותקים, אבל מבחינת בני ישראל הכל חזר לשגרה:

"וַיִּלּ֜וֹנוּ כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן בַּמִּדְבָּֽר: וַיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־יְהוָה֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֙נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאָכְלֵ֥נוּ לֶ֖חֶם לָשֹׂ֑בַע כִּֽי־הוֹצֵאתֶ֤ם אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הַמִּדְבָּ֣ר הַזֶּ֔ה לְהָמִ֛ית אֶת־כָּל־הַקָּהָ֥ל הַזֶּ֖ה בָּרָעָֽב".

מדרש רבה מתאר ש"בשעה שיצאו ישראל ממצרים, היו כל רובן בעלי מומין" העבודה הקשה קטעה את אבריהם, הטיט סימא את עיניהם, היו פצועים ומוכים, והשם ביציאת מצרים ריפא אותם. אבל את כל זה העם שכח.

גם את ההוראה להרוג את ילדיהם הזכרים שכחו.

אלו שעיניהם חזו ממש בנס הזה, כבר שכחו אותו

חודש וחצי אחרי הנס הגדול שאנחנו מצווים להזכיר כל יום בתפילה ולהגיד לבנים והוא יסוד בגאולת העם היהודי, אותם אלו שעיניהם חזו ממש בנס הזה, כבר שכחו אותו. " מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ" הם אומרים למשה. חזרנו לשגרה, שכחנו את הימים האיומים.

הלכתי לחטט בגוגל לראות מה קרה חודש וחצי אחרי השבעה באוקטובר. ה-22 לנובמבר 23, יום לפני הפסקת האש של עסקת החטופים הראשונה. בערוצים השונים דיווחו על העסקה לצד כתבות שורפות לב על אחיות שנרצחו יחד בנובה, לוחמים שנורו במוצב, ואבא מרוסק שאמר "אני מנסה שהלב לא יתפוצץ לי" ונגע בקיר עליו נורו ילדיו. אבל לצד אלו, כבר התחילו דיווחי המריבות – היועצת המשפטית מפריעה לצה"ל בלחימה בשיפא, שמאלנים תל אביביים גרמו לחיל האוויר לא לפעול... אין צד שלא צריך לעשות חשבון נפש אחרי מה שקרה. אבל זה לא היה חשבון נפש.

בקושי חודש וחצי עבר, והריקוד ההרסני של האשמות דמוניות של אחים באחים התחיל.

אבל מה את מתפלאת, אני אומרת לעצמי. כל אחד מאיתנו, שעבר אובדן לאורך החיים, חזר אחרי זה לשגרה של מריבות טפשיות עם בן זוג וכעס מוגזם על הילדים והעלבויות טפשיות. זה הרי קורה כל הזמן. אתה בטוח שהבנת מה באמת חשוב ואז שוטפים החיים והתובנה נשטפת ושוב נופלים לקטנות.

אבל פה, פה זה גורל עם. זה בנפשנו באמת. פה חייבים יותר מאמץ.

"הם לא רוצים בניצחון על החמאס כמוכם?"

העם רעב. לחוץ ומודאג. משה אמנם מבטיח "בֵּ֤ין הָעַרְבַּ֙יִם֙ תֹּאכְל֣וּ בָשָׂ֔ר וּבַבֹּ֖קֶר תִּשְׂבְּעוּ־לָ֑חֶם" ואכן בערב מגיע השלו ודוק הטל, הוא המן, ואספקה סדירה וכפולה לקראת השבת ועמוד אש וענן, ועדיין כשיגיעו בני ישראל לרפידים ולא ימצאו מים לשתות: "וַיָּ֤רֶב הָעָם֙ עִם־מֹשֶׁ֔ה".

"אתם באמת חושבים שיושבים שם בפרקליטות ובין השופטים שונאי ישראל שכל מה שהם רוצים זה להשמיד את מדינת ישראל?" שאלתי קבוצת אנשים נפלאים שנפגשתי איתם בערב שיחה אליו הוזמנתי נוכח המאבק הבינלאומי שהייתי שותפה לו. "אתם באמת מאמינים שיושבים שם אנשים שאין להם שום קשר לעם שלנו?" צריך לעשות שינויים ויש ביקורת, אבל הם לא רוצים בניצחון על החמאס כמוכם? אתם באמת חושבים ככה?"

אתם רבים איתי אומר משה לעם. קיבלתם נס כזה ועוד אחד ועדיין אתם מעמידים הכל בניסיון. והעם שומע... ומתעלם:

"וַיָּ֥לֶן הָעָ֖ם עַל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר לָ֤מָּה זֶּה֙ הֶעֱלִיתָ֣נוּ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָמִ֥ית אֹתִ֛י וְאֶת־בָּנַ֥י וְאֶת־מִקְנַ֖י בַּצָּמָֽא". הכל טוטאלי, הכל גדול ודרמטי. ברגע המשבר, עם ישראל שומט הכל, ומדרדר הכל עד לתחתית. שורף את המועדון.

ומשה, שהקדיש עצמו למען העם הזה, צועק לשם: "מָ֥ה אֶעֱשֶׂ֖ה לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה ע֥וֹד מְעַ֖ט וּסְקָלֻֽנִי". אותו הם עומדים לסקול.

"אתם באמת חושבים שהם, המפגינים, הפרקליטות, הם האויב האמיתי?" לא. הם לא חשבו ככה. אבל בלהט הרגע, והלב מדמם, נזרקות אמירות.

וגם מהצד השני. "תתי אדם" לקרוא למתיישבים. והאמירות האלה הן סכנת נפשות.

משה דיבר, אבל זה לא חלחל

השם שומע את תלונת העם ומורה למשה להכות בצור על המים. המקום ייקרא "מַסָּ֖ה וּמְרִיבָ֑ה עַל־רִ֣יב׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְעַ֨ל נַסֹּתָ֤ם אֶת־יְהוָה֙" וראב"ע אומר,

הפעם השנייה הכעיסה את השם הרבה יותר מהפעם הראשונה.

כי אם בהתחלה לא הבנתם לקראת מה אתם הולכים, ניחא. אבל אחרי מה שקרה, לא תפנימו את המצב ותמשיכו לריב?!

ורלב"ג מדגיש, שהשם הנחה את משה לדבר אליהם בלשון פשוטה, לשון בני אדם, כדי שיבינו את גודל השעה. כדי שיפסיקו למוטט הכל מבפנים.

ומשה דיבר. אבל זה לא חלחל.

"למה הדבר דומה? לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו; והיה מספר והולך מעשה זאב; פגע בו ארי וניצל ממנו והיה מספר והולך מעשה ארי; פגע בו נחש וניצל ממנו, שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש. אף כך ישראל צרות אחרונות משכחות את הראשונות:" (בבלי, ברכות, יג', א')

אגרוף ברזל מדינת ישראל יכולה להיות. אגרוף אחד חזק ומלוכד שאי אפשר להכריע אותו. במקום שמכל הדברים שעברנו, הזאב, והארי, והנחש, נסיק מסקנות משולבות ונתחקר בשביל שלא יקרה לנו שוב, תחקיר שמטרתו להגן עלינו ולא מצעד האשמות פומבי, במקום זה אנחנו נלחמים בשיניים אחד בשני.

מה שהם מבינים, אנחנו לא מסוגלים להבין?

בטקס השחרור של החטופים ארבל יהוד וגדי מוזס הציבו חמאס על הבמה דגלי פלשתין. לא דגלי חמאס. דגלי פלשתין. אותם אנשי חמאס שזרקו מהגגות בעזה אנשי פתח, התעקשו בעסקה לשחרר מחבלים של פתח כדי להדגיש שהם מלוכדים. הם עם אחד. אחרי הצהרת טראמפ על פינוי עזה יצא היום הדובר שלהם וקרא שזו העת ההיסטורית שלהם להתאחד. מה שהם מבינים, אנחנו לא מסוגלים להבין?

ואז מגיעה מלחמת עמלק. "וַיְהִ֥י יָדָ֛יו אֱמוּנָ֖ה" רק באמונה ושילוב כוחות העם יוצא להילחם ואהרון וחור תומכים במשה.

"כְּתֹ֨ב זֹ֤את זִכָּרוֹן֙ בַּסֵּ֔פֶר" אומר השם. כאילו מבקש להגיד, הנה האויב האמיתי שלכם. בשונה מהתלונות שלכם על האחים שלכם, האויב הזה באמת רוצה להחריב אתכם. אל תשכחו. תזכרו את האויב האמיתי.

עו"ד סא"ל אורי אגוז שירתה כשופטת בעבירות טרור בבית המשפט הצבאי בעופר. כותבת לתיאטרון ולטלוויזיה.