יש הסבורים שעסקים בכלל, וניהול בפרט, זה עניין של סדרי עדיפויות. אנחנו צריכים לנהל ולהוביל משאבים מוגבלים, ולפעמים יש צורך לוותר על דברים קטנים או שוליים.
למרות שבהכללה זה נכון, חשוב לזכור שיש דברים שלא סופרים בכסף. מחויבות אישית, מילה שאמרנו וחשוב שנעמוד בה, ציפייה פשוטה של אנשים שונים מאיתנו - אם זה עובד זוטר ואם זו משפחה - אלו דברים קריטיים שגם אם מתהפך העולם, עלינו לעמוד בהם.
את המסר הזה מעביר משה, מגדולי המנהיגים שקמו לעם היהודי, באחד מרגעי השיא של ההיסטוריה. יציאת מצרים. קל להבין איזה בלגן אדיר זה כאשר עם בן שני מיליון וחצי גברים, נשים, קשישים ופעוטות נהדפים על ידי העם המצרי בדרך אל הלא-נודע, אל מדבר אכזרי ונורא.
פרשת השבוע פרשת בשלח
מישהו צריך להוביל, לפקח, להנחות ולתת פקודות. זה לא רגע לדברים קטנים. אבל בדיוק אז משה מוצא את הזמן לאסוף עימו את ארונו של יוסף הצדיק. הוא נפטר למעלה מ-200 שנה מוקדם יותר, אך השביע את העם שבצאתם הם יקחו את עצמותיו של יוסף.
רבי יצחק עראמה, מגדולי ספרד בדור הגירוש, מסביר כי משה מבקש לבטא כאן מסר לעם היהודי. הוא רוצה להוות מודל לחיקוי וללמד משהו חשוב: הבטחה היא דבר שעומדים בה. גם בשיא המתח והלחץ, ברגע היסטורי ודרמטי כמו יציאת מצרים. הערכים גוברים מעל לכל שיקול אחר
ישנה שאלה העולה דרך קבע בהחלטת השקעה: מה הם הקריטריונים שעל בסיסם נחליט להשקיע. כמובן שלכל אחד יש דרך אחרת לדרג ולקבוע, אבל אין אחד שלא יגיד ש"מי הם היזמים, הניסיון, היכולת ובעיקר הערכים שלהם" אינו קריטריון בסיסי.
פרשת השבוע פרשת בשלח
אותו עיקרון גם קיים בהחלטה של עובד להישאר בחברה. מעבר לשכר ותנאים, הקריטריון של "מי המנהל הישיר, מה הערכים שלו והאם זה מישהו שארצה ללכת אחריו גם כשמאתגר ולא כשהכל רק מצליח" הוא דרמטי.
אלו ימים קשים שבהם ההחלטות גם המדיניות מורכבות. מה שמייחד אותנו כעם זו העובדה שלאורך כל ההיסטוריה ערך האדם עמד כשיקול מרכזי בכל החלטה משמעותית וזה חלק מהדי-אן-אי שצרוב בכל אחת ואחד מאיתנו.
אנחנו קודם כל בני אדם. חשוב לזכור את זה בניהול שוטף, במשברים, ברגעי שיא, כשמוכרים חברה ובכלל: אנחנו מחויבים לערכים! לא נזניח אותם כי הם לא "דברים קטנים", הם החיים עצמם.
הכותב הוא זיו אלול, יזם, משקיע, מנכ"ל Pery ומחבר הספר "אבות הניהול"