במרכזה של פרשת השבוע, עומדת שירת הים, שהיתה גילוי שכינה עליון ביותר. בכל יום אנו אומרים בפסוקי דזמרא את שירת הים, ואף לאמירה זו יש מעלה עליונה, כדברי המשנה ברורה[1]:
ויאמר שירת הים בשמחה וידמה בדעתו כאלו באותו היום עבר בים והאומר בשמחה מוחלין לו עונותיו.
ננסה לעיין במעלתה של שירת הים מתוך בירור עניינה של השירה באופן כללי.
הגמ' אומרת[2]:
'למרבה המשרה ולשלום אין קץ וגו'', אמר רבי תנחום דרש בר קפרא בציפורי מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוח וזה סתום, ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג, אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח לכך נסתתם. מיד פתחה הארץ ואמרה לפניו רבונו של עולם אני אומרת לפניך שירה תחת צדיק זה ועשהו משיח, פתחה ואמרה שירה לפניו שנאמר 'מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק וגו''.
חזקיה היה ראוי להיות משיח, אלא שלא אמר שירה על הנסים שארעו לו, ובכך נדחה ממעלה זו.
המהר"ל[3] מבאר את עומק דברי הגמרא:
דברים אלו קשים להבין דבשביל שלא אמר שירה דחזקיה לא עשה אותו משיח דמה ענין שירה למשיח, ועוד מה ענין שאמרה הארץ שירה בשבילו. דע שהיה לחזקיה ענין שראוי להיות משיח, מפני שהיה נרדף מסנחרב שהיה מבלבל כל האומות ובא על יחזקיה למלחמה, כמו שלעתיד יהיה גוג ומגוג מבלבל כל האומות ויבאו על המלך המשיח. ולפי שהיה נרדף מסנחרב ראוי שהשם יתברך מבקש הנרדף ולהגדיל אותו. וכל דבר שהיה בגוג ומגוג היה בסנחרב, שהרי בגוג מגוג יבא על ה' ועל משיחו וכן היה סנחרב בא על ה' שהיה מחרף ומגדף, ולפיכך ראוי שיהיה נעשה יחזקיה משיח. וכאשר נעשה לו הנס היה ראוי שיאמר חזקיה שירה. וידוע הוא כי כל בעלי חומר הם בכח ולא בפועל כלל והדבר שהוא בלתי חומרי הוא בפועל, וכאשר נעשה נס לחזקיה והנס הוא בלתי טבעי היה ראוי שיאמר חזקיה שירה, כי השירה מורה על שהוא בפועל בשביל הנס הבלתי טבעי כי הטבע החומרי הוא בכח. וזהו ענין השירה כי השירה שפותח פיו ומוציא השבח והתהלה בפועל כאשר ראוי לזה שנעשה נס אליו שהוא בפועל מצד הנס ולא בכח ולא כן כאשר לא יאמר שירה שמורה אף שעשה ה' יתברך אליו נס בלתי טבעי אינו בפועל רק בכח, וזהו ענין הגשם שאינו בפועל...
ומה שאמר לפניך שירות ותשבחות מורה כי מדריגתו בפועל וראוי להיות משיח, כי בזמן המשיח אז יהיה העולם בשלימות והוא בפועל לגמרי.
החומרי איננו בפועל אלא בכח. היציאה אל הפועל היא גילוי הרוחניות שבדבר, גילוי עומקו הפנימי ותכליתו, ועל כן דבר חומרי טרם יצא אל הפועל, ופנימיותו עדיין בכח. הנס הוא בפועל, שכן הנס מביא את האלוקות הגנוזה במציאות לידי גילוי מעשי. גם בימות המשיח יהיה הכל בפועל - העולם יגיע לתכליתו ולגילוי האלוקות שבקרבו.
כך יש להבין גם את הבעייתיות שבחוסר אמירת השירה. מהותה של השירה יכולת להתבאר בהשוואה לסוג כתיבה אחר - הפרוזה. בכתיבת פרוזה יש תיאור של המציאות, כפי שרואה אותה הכותב. זהו הצד החיצוני. השירה, באופן כתיבתה המיוחד, נוגעת לעומק הפנימי של המציאות, ומעלה אותו אל פני השטח.
אמירת השירה אף היא מגלה את הפנימיות שבדברים ומוציאה אותם אל הפועל.
בהמשך לדברי המהר"ל נראה לבאר את עניינו של חזקיה. דורו של חזקיה היה דור מלא תורה כדברי הגמרא[4] על אותו דור:
...בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה.
לימוד תורה היה בריבוי גדול, ואף נצחו את אויביהם - אך היתה חסרה אמירת השירה, גילוי הפנימיות. בדורו של חזקיה לא ראו כיצד יישוב הארץ ונצחון הצבא על האויבים גונזים בתוכם תוכן רוחני, כיון שהם נעשים בארץ ישראל. חזקיה ואנשי דורו החשיבו את לימוד התורה וקיום המצוות, אך לא הבינו כי בארץ ישראל אף להתיישבות ולצבא יש ערך רוחני הגנוז בהם.
חוסר אמירת השירה מתבטא בהסתכלות החיצונית, שאיננה מביטה פנימה, על עומקם הרוחני של הדברים.
ומכאן לשירת הים. ההתעוררות הרוחנית שהיתה בעם ישראל לאחר קריעת ים סוף היתה גדולה ביותר, והגדולה היא, שהם ידעו כיצד להוציא את הדרגה הרוחנית אל הפועל, ולבטאה במילים ובפסוקי השירה.
המעלה הרוחנית תורגמה למילים והטביעה במילים את החוויה וההתעלות שהיו בעת אמירתם לראשונה.
האומר שירת הים בשמחה ומזדהה עם תכנה, חוזר לאותו גילוי רוחני שהיה אז - ניתן לשאוב מן המילים ולגלות בפועל בהווה את המדרגה שהיתה באותו זמן בעם ישראל.
מושג נוסף הקשור לענין הוא פרקי שירה. פרקי שירה הם פרקים המתארים את שירתם של כל הברואים לה'. בפרקים מתואר מה אומרים השמים והארץ, הים והחיות השונות כשבח לה'.
המציאות מקבלת שפע וחיות מן הכוחות הרוחניים הגנוזים בה. השירה מגלה כי הבריאה כולה משתוקקת לבורא, והשתוקקות זו היא העושה אותה כלי לקבלת השפע האלוקי. השירה של כל יצור ויצור מגלה את קישורו למקורו הרוחני, ואת רצונו להביא כח רוחני זה לידי ביטוי בפועל.
חזקיה לא אמר שירה, ובכך ניתק את הארץ - המציאות החומרית, מן הניסים, המגלים את המציאות הרוחנית. על כן רצתה הארץ לומר שירה במקומו, כדי לגלות ולמלא את מה שהיה חסר - את הכח הרוחני הגנוז אף בארץ ובכל יצורי העולם, והוא מופיע על ידי אמירת שירה לה'.
נראה, שבימים אלה עלינו לחזור על הצורך באמירת שירה. אנו חיים בדור של קיבוץ גלויות פלאי, של יישוב הארץ מחדש על ידי בניה, וניסים אלה מחייבים אותנו באמירת שירה. השירה מלמדת כי אנו מבינים כי דברים אלה, הנראים חומריים, הם הדרך לגילוי שם ה' בעולם.
אמירת הלל ביום העצמאות מלמדת, כי אנו מבינים שמדינת ישראל היא שלב בגילוי כבוד שמים, ומקור חיותה הוא רוחני. התעלמות מכך, מלבד שיש בה כפירה בטובתו של הקב"ה, נובעת מניתוק בין הארץ ובין מקורה הרוחני, בין חיי המעשה של עם ישראל ובין התוכן האלוקי שהם באים לגלות בעולם. ניתוק זה עצמו עלול לגרום לכך שלא נהייה ראויים לשבת בארץ, והיא תילקח מאיתנו. רק קריאת שם ה' על ישיבתנו בארץ, מתוך אמירת שירה לה', נותנת לנו כח ועוצמה להמשיך לשבת בארץ לאורך ימים ושנים, בעז"ה.