מה הופך שירה לשירה? הרבה מזמורים, הרבה דברי שבח, מצויים בתנ"ך ומכולם לא נתייחדו אלא שירות מספר, ומעל כולן שירת הים. מה יש בה שהופך אותה לסמל השירה, עד שנתייחדה בכתיבתה ובנעימתה?
האם זו החריזה? והרי הלא מצאנו חריזות משובחות הימנה. המלים היפות? והרי מצאנו תיאורים נפלאים במקומות אחרים. מה ייחודה אפוא של שירת הים?
לא היה משיח
לשם הבנת הדבר נתבונן על אירוע דומה למפלתם של המצרים. עוד פעם אחת בהיסטוריה התנ"כית חיל שלם של מעצמה אזורית נחל תבוסה בן לילה, באופן מופתי. היה זה אצל סנחריב וחזקיה. סנחריב שולח את צבאו הרב כדי לעלות על ירושלים. חיל כבד צובא על העיר. והנה, הקב"ה מבטיח את חזקיה על ידי ישעיה הנביא "כה אמר ה' אל מלך אשור לא יבא אל העיר הזאת ולא יורה שם חץ ולא יקדמנה מגן ולא ישפך עליה סללה. בדרך אשר יבא בה ישוב ולא העיר הזאת לא יבא..." (מל"ב יט). ובאותו לילה יוצא מלאך ה' ומכה במחנה סנחריב 185 אלף חיל, "וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים" (שם).
חז"ל שחשו ברוממות הרגע הזה דרשו כי באותו רגע ביקש הקב"ה לעשות את חזקיה משיח ואת סנחריב גוג ומגוג (סנהדרין צד ע"א). אלא שמידת הדין קיטרגה ואמרה: ומה דוד שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשאתו משיח, חזקיה שלא אמר שירה לפניך ייעשה? וחזר בו הקב"ה. מעבר לתמיהה על נחיצותה של השירה כדי לעשות את חזקיה משיח, תמוהה דרשת חכמים שכן במקום אחר מצאנו בתלמוד (פסחים קיז ע"א) שלאחת הדעות חזקיה וסיעתו תקנו את ההלל בשעה שנצלו מידי סנחריב. בהנחה שאין סתירה בין המדרשים, כיצד ניתן לומר שחזקיה תיקן הלל אך לא אמר שירה?
מי במרכז
דומה שמכאן נוכל ללמוד שירה מהי. הלל שאנו אומרים משבח את הקב"ה על שהצילנו מיד אויבינו. "מקימי מעפר דל", "דלתי ולי יהושיע", "מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה", ועוד. בשירה שכזו אנו מדגישים בעיקר את הצרה הגדולה שהיינו בה ואת הישועה שבאה בעקבותיה.
לא כן השירה עליה דיברו חז"ל. שירה איננה מתייחס כלל ועיקר על הצרה שחווינו ואת ההצלה. השירה שמה במוקד את הקב"ה ומתבוננות על המאורעות באספקלריא של מעלה. רואה את התגלות כבוד ה' ואת השפעתה על מהלך ההיסטוריה. שם, הרווח הפרטי שבא לנו בעקבות כך שולי.
והרי זוהי שירת הים. אם נתבונן בגוף השירה (מלבד הפסוק הפותח ומלבד פסוקי הסיום "כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וגו'", שלדעת רוב המפרשים אינם חלק מן השירה) נמצא שאין משה משורר על הצרה בה היו בני ישראל ולא מזכיר את תחינתו כלפי ה' להצלה. כביכול, גם לולי עם ישראל שעמד ברקע היה מקום לשירה זו להתקיים.
מה שכן מופיע, הלוך וחזור, הוא גאות ה', מלכות ה', עוז ה', רוממות ה'. לאמר: לא ישראל וטובתם הם במרכז, כי אם גילוי שכינתו של הקב"ה במעשיו, גילוי שנודע לכל העמים מסביב - "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד". זה הפאר וההדר של השירה - נוכחותו של ה' ופרסום שמו לעיני העמים כולם במלחמתו במעצמה האזורית הגדולה ביותר. ומכאן לא רחוק גם הציפייה לביטוי המלא של הופעת שכינתו בבית המקדש - "מקדש ה' כוננו ידיך, ה' ימלוך לעולם ועד".
ראייה למרחוק
ממילא מובן מדוע נענש חזקיה על כך שלא שר את השירה עם מפלת סנחריב. מי שנוכח בגאולה ולא רואה בכך את גילוי כבוד ה', את המשמעות הכבירה שיש להופעת מלכותו בכך; גם אם יודע הוא לומר תודה על מעשה ההצלה, לא יכול להיות משיח. לא הוא שיביא את קץ הימין בהם ייגלה כבוד ה' וכול העולם יטו שכם אחד לעבדו.
מתוך עלון 'מסביב לשולחן'