עם תום ההתרגשות מניסי ים סוף ממשיכים בני ישראל הלאה: "ויסע משה את בני ישראל מים סוף". המפרשים זיהו בפסוק הזה כמה חריגות. האחת נוגעת לכך שמשה הוא המסיע ולא הקב"ה כמקובל, השנייה קשורה לצורת הפועל "ויַסּע" המורה על איזו פעולה שחורגת ממתן הוראה לנסוע. על כן הציעו הדרשנים פירושים שונים השופכים אור על המתרחש על הים עם תום השירה והשבח. כמובן, כל פרשן צובע את מצבם של בני ישראל בצבע אחר ושונה.
לדעת ר' אליעזר בני ישראל שמגלים את גופות המצרים הנפלטות מן המים סבורים שאולי זה העיתוי הנכון לשוב למצרים שהתרוקנה כעת. המילה "ויסע" נותנת את התחושה שמשה מאיץ בעם ישראל אשר אינו שש לזוז מן המקום:
ר' אליעזר אומר...
ומה ת"ל ויסע משה את ישראל
שהסיען בעל כרחן במקל.
שכיון שראו בפגרי האנשים שהעבידום בפרך ובעבודה קשה
כולן פגרים מתים מוטלין על שפת הים,
אמרו כמדומה לנו שלא נשתייר אדם במצרים,
נתנה ראש ונשובה מצרימה.
לדעת ר' יהודה בן אילעאי בני ישראל ניצלו את ההפוגה כדי לעבוד לעבודה זרה אותה הביאו איתם ממצרים, משה "מסיע" את העבודה זרה מעם בני ישראל, ולא את בני ישראל עצמם:
ר' יהודה בן אלעאי אומר
עבודה זרה עברה עם ישראל בים
והסיעה משה
באותה שעה שנאמר ויסע משה את ישראל...
לדעת ר' תחליפא בני ישראל עמדו בסכנת שטפון כשהם על שפת הים ומשה בתושייתו, כשחש את הסכנה המתקרבת, הסיעם משם בזריזות:
ר' תחליפא דקיסרין בשם ר' פילא אומר ...
באותה שעה נתמלא עליהם חימה שר של ים ובקש לשוטפן
עד שגער בו הקדוש ברוך הוא ויבשו...
כיון שראה משה כך הסיען מחטאו של ים,
לכך נאמר ויסע משה את ישראל.
לפי דעה אחרת, המילה "ויסע" נועדה לתעד את מערכת היחסים שבין משה ועם ישראל. הוא משמש להם כרועה צאן המוביל אותם, ובאשר יוביל אותם שם ילכו:
ד"א ויסע משה את ישראל הדא הוא דכתיב: (תהלים עח) "ויסע כצאן עמו...",
מה הצאן כל מקום שהרועה מנהיגה שם נמשכת
כך ישראל כל מקום שהיה משה מסיען הן נמשכין אחריו
שנאמר (שיר השירים א) "משכני אחריך נרוצה".
דעה אחרת המופיעה במדרש ורש"י מביא אותה בפירושו היא שבני ישראל לא רצו לסור מים סוף לדרכם בגלל ביזת מצרים שנפלטה מן הים. ולכן, הוסעו משם בעל כורחם על ידי משה:
הסיען בעל כרחם
שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות,
והיו ישראל מוצאין אותם בים,
וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים...
הדעות שמנינו הן רק חלק מן המכלול. אבל אפילו אם נתמקד בהן בלבד נוכל לגלות שהתמונה המצטיירת בעיני הדרשנים מגוונת מאוד. ר' אליעזר מזהה חוסר הבנה של עם ישראל במוחלטותה של ההיפרדות ממצרים, והעדר הבנה שאין כבר דרך חזרה. עם ישראל סבור שהוא יצא ממצרים בגלל האיום הפיזי ואינו מבין שהוא צועד לעתיד שונה לגמרי, שאין כאן רק סור מרע אלא גם עשה טוב - עשייה חיובית של עצמאות ועמידה על רגליו שלו.
ר' יהודה בן אילעאי סבור שלעם ישראל שעבר את הים, אין יומרות לשוב למצרים אבל הוא הצליח לקחת את "מצרים" - ואת העבודה הזרה שבתוכה - יחד איתו. גם לאחר הניסים הגדולים שנעשו להם הם ממשיכים לעבוד את אותם האלוהים המוכרים להם ממצרים. לפי דעה זו עם ישראל חייב לצאת למסע ממושך שבסופו יכיר בקיומו של אל אחד המושיע אותם ממצרים. עצם הגאולה והמשייה מתוך נוראות מצרים לא די בה כדי להגיע להכרה בה'. נדרש תהליך פנימי, מסע אל עבר הזהות היהודית. משה מזהה את הנקודה בה עם ישראל מצוי ומבין שמתפקידו להסיע אותם משם, לתת להם יד בדרכם אל ההכרה בה'.
ר' תחליפא לא מזהה בפסוק עניין רוחני. בעיניו משה עדיין ממלא את התפקידים המיועדים להורים לילדים צעירים - הגנה פיזית ושמירה מפגיעה אפשרית שאינם מודעים לה. בתודעה האנושית ההרחקה מן הים באמת יכולה להצטייר כהרחקה ממקום סכנה. ור' תחליפא מנצל את הדימוי הציורי הזה כדי לומר שעצם קיומו של עם ישראל מעורער ומטולטל וכי הוא נתון בקרב על חייו.
הדעה הרביעית מתמקדת בעדריות של עם ישראל, בהיותו מונהג ולא יוזם.
ואילו הדעה האחרונה מציעה שעם ישראל היה שקוע בעניינים חומריים של ביזה וממון. הם עדיין אוספים את הסוכריות שנזרקו בבר מצווה. וכשהראש מתבונן בקרקע, והגוף מכופף כדי לאסוף את השלל חשיבותה של השמחה עצמה אינה ניכרת. לקיחת הממון היא טעות במיקוד, כשל בנקודת המבט.
למרות השוני בין המדרשים, הטענה המרכזית בכולם היא שעם ישראל אינו בשל דיו, ומתנודד אי שם בין שקיעה בהבלי מצרים ובין נטייה אחר החומר. כך או אחרת, הציור הוא של עם שעדיין זקוק לטיפוח ולטיפול אינטנסיביים ולהקניית ערכים ותרבות.
לצד המדרשים הללו אפשר להציע כיוון מחשבה נוסף.
הניכור והשנאה כלפי המצרים התעצמו עם השנים וכעת נקרתה על דרכו של עם ישראל ההזדמנות לנקמה. נס ההצלה נוסף גם הוא והמתח התפוגג באחת. אלו הם רגעי שיא, רגעים של אופוריה ושכרון הצלחה עבור עם ישראל. החוויה הרוחנית המתוארת במדרשים "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל" קשורה בהתגלות הפשוטה של הקב"ה על הים ובחיים עצמם. משה רבינו מזהה שהחוויה הזו מוֹנעת מעם ישראל להמשיך ולהתקדם. בני ישראל מתבוססים בשירת הים ובהלל ומסרבים לנטוש אותם. משה מזהה את ההתפלשות בביצת ההצלחה ומבין שצריך להקים את עם ישראל ולהוציאם מן הנקודה הזו, גם אם המסע שבהמשך אינו שזור ברגעי אושר עילאיים דומים.
יתכן שיש בנקודה הזו גם רמז לעתיד לבוא על עם-ישראל, ומשה מבקש לגלות לעם ישראל את סוד הגלות. לכשיתבססו, כשהעבודה הזרה תהיה כבר חלק מהם, כשיגיעו למצב של עדריות ועצלות מנטאלית, וכשהנוחות הכלכלית תסנוור את עיניהם, הם לא יחושו בסכנה הקרבה. דווקא אז, מתברר, יגיע הזמן לעזוב. וכמו בסיפור האדונית והרוכל, שנמשך להישאר בבית האדונית בגלל פיתוייה, כשמערכת היחסים הופכת סימביוטית, אז מגיעה העת לצאת החוצה, לנוס ולקרוא קריאת שמע.
הרבנית עו"ד ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי היא דיקנית הסטודנטים וראשת תכניות בית המדרש לנשים במכללה האקדמית הרצוג