פרשת בשלח נקראת שבת שירה, על שום שירת הים לאחר קריעת ים סוף. אולם, ברקע השמחה והשירה, ניצבת לה עובדה מביכה משהו. זה עתה יצאו אבותינו ממצרים מבית עבדים; זה עתה ראו בעיניהם את עשר המכות; כל רגע הם רואים את עמוד האש והענן הולכים לפניהם יומם וליל; אז כיצד זה ייתכן שהם מנסים ובודקים, מתלוננים ומקטרים כל כך הרבה ובחוצפה כה רבה? כבר על חוף הים אנו פוגשים את התלונות הראשונות והחצופות: "הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם".
לא עברו שלושה ימים והם מגיעים למרה. במרה יש מים, אבל הם מרים. נו אז מה? האם יעלה על הדעת שאדם לא שותה מים שלושה ימים במדבר והוא מתלונן על טעמם. הם מרים לו אז הוא לא שותה והוא אף מתלונן בבוטות? ומה פירוש המילים המופיעות שם בסוף: "וְשָׁם נִסָּהוּ", מי ניסה את מי? שתי תשובות: "שם נסה המקום את ישראל. ד"א שם ניסו אבותינו את המקום" (מכילתא דרשב"י ט"ו).
בהמשך דרכם מגיעים ישראל למדבר סין, גם שם מצאו על מה להתלונן: "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב". אך גם זה אינו הסוף, בסוף הפרשה אנו קוראים כי הם הגיעו לרפידים וגם שם הייתה תקרית מביכה: "אֵין מַיִם לִשְׁתּות הָעָם. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה.. הֲיֵשׁ ה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן".
לא יאומן! ראו את ריבונו של עולם כל יום וכל היום ובכל זאת בוחנים ומנסים כל הזמן. בקוראנו את הדברים נחמץ לבבנו מבושה על דרך אבותינו.
על מנת ללמד זכות על דור דעה, נפנה למשנתו של ר יהודה הלוי בספר הכוזרי. וז"ל:
"והנה גם חכמי בני ישראל שהסכימו לו [למשה] בדקוהו וחקרוהו הואיל ולא האמינו אמונה שלמה כי ידבר האלוה עם בשר ודם... כך נהגו בו בני עמו לא מתוך סכלותם, כי אם מתוך חכמה. כי יראו פן יש באותותיו תחבולה מתחבולות האצטגנינות או אמנות דומה לה אשר לא תעמדנה בפני הבחינה" (א מ"ט).
ריה"ל כמלמד זכות, מכנה את דרכם החצופה, כחוכמה. מדוע? על מנת להבין את שיטתו, נפנה לפילוסופיה של המדע. אחת השאלות הקשות בתחום זה היא שאלת האינדוקציה. הסוגיה העומדת לדיון היא שאלת האפשרות לחיזוי העתיד על פי ניסיון העבר, או הדרך שבה מסיקים מסקנה ממקרים פרטיים ועוברים מהם לקביעה כללית. למשל: אם כל החסידות שראית הן לבנות, אפשר להסיק באינדוקציה שכל החסידות לבנות. ברם, ברור כי האינדוקציה אינה תקפה מבחינה לוגית, משום שחסידה שתראה מחר עשויה להיות ירוקה, ולהפריך את המסקנה.
האינדוקציה היא שיטת הסקה מקובלת בכל תחומי המדע (למעט במתמטיקה, שם נעשה שימוש באינדוקציה מתמטית), אולם הפילוסופיה של המדע לא מקבלת את ההסקה האינדוקטיבית. העובדה שמשהו קרה הרבה פעמים בעבר, אין בה ללמד על העתיד.
אך הדת כן נותנת פיתרון לשאלת האינדוקציה. אם מכניסים את הקב"ה למשוואה, הרי שהוא ערב לחוקי הטבע. "חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם". מכאן, השמש כן תזרח מחר, ואכן אם אעזוב חפץ, הוא ייפול לארץ בשל כוח המשיכה.
בני ישראל ראו את משה במלוא כוחו, במצרים, בעשר המכות והן במדבר. אך זוהי בדיוק השאלה: האם יש בעובדת הצלחותיו בעבר ללמד משהו על הצלחותיו בעתיד? כל עוד אין הוכחה ברורה "כי ידבר האלוה עם בשר ודם", אין אינדוקציה! ולכן "בדקוהו וחקרוהו... לא מתוך סכלותם כי אם מתוך חכמה".
מתי נפשטה הבעיה? - במתן תורה: "ועמדו בספקם זה עד אשר השמיעם האלוה את דברו בעשרת הדברות" (כוזרי, שם). שם נאמר: "בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ", והתוצאה: "וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם". אני, אומר הקב"ה למשה, הולך לפתור להם את בעיית האינדוקציה. יראו בעיניהם וישמעו באוזניהם, ואז ידעו כי אתה השליח הנאמן, המצליח בעבר ושיצליח בעתיד.
כמה שדברים אלה נוסכים בנו תקווה בהווה.
הרב ד"ר אמיר משיח ,רב ביכנ"ס לצעירים, פ"ת; מרצה במכללת אורות