שירת הים היא שירה שפרצה על פי המתואר בפרשה, כתגובה למראות ההצלה. מי שמתבונן בה מגלה כי היא מורכבת משני רכיבים: האחד - תיאורים חוזרים ונשנים של אירועי הים, השני - פסוקי הלל ושבח. אפשר לראות אותה כשיר המכיל כמה בתים, כשפסוקי השבח מפרידים ביניהם. נשים בסוגריים את השבחים, ונתבונן בתיאורים השונים:
סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.
מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם, וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף. תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן.
וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם, נִצְּבוּ כְמוֹ-נֵד נֹזְלִים, קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב-יָם. אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי. נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים.
נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ. נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם-זוּ גָּאָלְתָּ, נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל-נְוֵה קָדְשֶׁךָ. שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן, חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד, נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן. תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן, עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה', עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ. תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה', מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד.
כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם, וַיָּשֶׁב ה' עֲלֵהֶם אֶת-מֵי הַיָּם, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם.
הבית הראשון הוא מעין פתיחה, והאחרון - סוגר. לכן בואו ונתמקד בשלושת הבתים האמצעיים.
הבית השני ('מרכבות...') נותן תיאור קונקרטי של טביעת מרכבות פרעה בים.
הבית השלישי ('וברוח...') זז אחורה בציר הזמן. התיאור מתחיל לא בטביעה (כבבית הקודם) אלא בקפיאת המים שקדמה לה. בבית זה לא מוזכר פרעה, התיאור הוא של ה'אויב'. מי שיקרא בית זה בפני עצמו, יוכל להציב בו כל אויב ולאו דווקא פרעה. התיאור כאן מופשט יותר.
הבית הרביעי ('נטית...') הוא המרתק ביותר. ההפשטה ל'אויב' שבבית הקודם מתגברת, כאילו המצלמה מתרוממת ומראה את המראה מרחוק. לא רואים כבר את גלי הים - 'התהומות' - ממעוף הציפור נראה כאילו הארץ בולעת את הטובעים. עם ההתרחקות במרחב, נפרצים גבולות הזמן. לפתע מתוארים מאורעות עתידיים. הכניסה לארץ המלווה בחיל יושבי פלשת ועמי כנען, בניית המקדש ואולי אפילו הגאולה 'ה' ימלוך לעולם ועד'.
אחר כך בסוגר, כאילו שבה המצלמה ומתקרבת אל המצולמים, שוב רואים את הים, את הסוסים, ואת פרעה.
כיצד הופכת שירה המתארת אירוע שכבר אירע לשירה המטרימה אירועי עתיד? מי ששפתו מכילה 'נבואה' ו'תפילה', יראה כאן את המשורר כחורג מגבולות השירה אל עבר הנבואה והתפילה. כך ראו זאת פרשנים שונים. מי ששפתו איננה מכילה 'נבואה' ו'תפילה', יעביר את זמן כתיבת השירה אל מעבר לאירועים המתוארים בה. כך יעשה ההיסטוריון. אני בוחר להתבונן בשירה במבט קיומי, מתוך ניתוח התודעה המתמודדת עם אירוע מרגש.
תארו לעצמכם שאתם עומדים על שפת הים, פרעה קרב וחרדה נוראה אוחזת בכם. האמונה שהיתה בכם מתערערת, המנהיג שעליו סמכתם נראה כאיש עלוב וחסר אונים. פתאום קורה מהפך, ומה שהיה נראה קודם לכן קשה 'כקריעת ים סוף', מתרחש. הלב עובר במהירות ממצב חרדה למצב שמחה. המעבר המהיר קורע את התמונה בה הייתם שרויים, תמונה שהיה בה חלל והיה בה זמן. כמו מראה מעוותת משתנה החלל, כמו בחלום משתנה הזמן. הגורמים היציבים ביותר בתמונת עולמנו, לפתע מטולטלים ומשתנים. איך שלא נפרש את השירה, חשוב שלא נוותר על מרכיב קריעת הזמן והמרחב. רק התבוננות בים ההופך לארץ ובעבר ההופך לעתיד, יכול להעביר את רעידת האדמה הקיומית שהשירה מבטאת.
יש בנו חרדה גדולה מטלטלות, לכן אנחנו מסבירים את הבלתי מובן. ההסבר ה'אמוני' מקביל מבחינה זו להסבר ה'היסטורי'. ההסבר הופך את הבלתי מובן למובן, וכל פליאה ורעדה מתבטלות. 'אה, נו, זאת פשוט נבואה', מקביל ל'אה, נו, זאת פשוט שירה שנכתבה לאחר הכניסה לארץ'. בשני המקרים הכל ברור לדובר, בשני המקרים אין משהו שמערער את תמונת עולמו. אבל השירה מבטאת משהו אחר - טלטלה ושבירת הכלים. אם נצליח להרגיש כך את השירה, נוכל להזדהות עם המשורר המנסה להעביר לנו את חווייתו. ומעבר לשירה - כדאי להשהות את ההסברים, ולתת לתנודות הרגש ולפליאות מקום בחיינו.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים. בט"ו בשבט יקיים המכון כנס שנתי בנושא "נוטעים צדק חברתי. עוקרים פערים"