שוב, כמו תמיד, הוא עומד לבד, מול הגלים הנשברים, קול מצהלות הסוסים המתקרב והצעקות ששוב חוזרות ומכות בו. המבט הזה שלהם שקורע אותו כל פעם מחדש, הפחד בעיניים. עם של עבדים כנועים כמו אישה מוכה שצל בעלה מהלך עליה אימים. הצעקות שלהם שוב צורבות בבשרו, מותחות שרט עמוק בנפש הגואל המשוי ממים. מן המים בא ואל המים ישוב.
והם חונים על הים,מתלוננים, מתאווים פתאום לנוף הפירמידות הצחיח, לאבטיחים ושומים ובצלים, אפילו קברי מצרים מציפים אצלם הרהורי געגוע "הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצריים" לוחצים בחזקה בעצבים חשופים. שוב משרטטים את תווי פניו כהזוי תימהוני עם מבט משיחי בעיניים, מין יצור מטורף וחולמני.
והוא, לעומתם, מביט בהם ממעוף הציפור, נוגע ולא נוגע, קשוב כל כך לתסכול המר אך מלטף אותו מלמעלה. "אל תיראו" הוא אומר להם בטון בוטח, קולו עמוק וחרישי, "התיצבו וראו את ישועת ה", וצעקתו מתלכדת בצעקתם (אבן עזרא), מסוכך עליהם בכנפיו ומעלה את שוועתם אל על, כמו תובע עלבונם.
ושוב כמו תמיד הוא עומד לבד מול אדון כל. שוב הוא סופג מטחים מלמעלה "מה תצעק אלי?! - לא עת עתה להאריך בתפילה שישראל נתונים בצרה" (רש"י), ואף אם בוחר אתה להתפלל מה תצעק? דבר... דבר... "היית צריך לשאול ואין לך צורך לצעוק" (רמב"ן). אני רוצה לשמוע את הגמגום שלך, את המשפטים הקטועים, החסרים, את המילים המבקשות לצאת ונבלמות, את כליך השבורים, הצמאים למילוי. בתוך בליל צווחות האימים אני מבקש לשמוע אותך, מדבר, לא מסוגנן, פשוט, אמיתי ולא תובעני או מתלהם אלא טהור כמו ילד ששח את מילותיו הראשונות, שחווה כל הברה התואמת את מקצב נשימותיו הקצרות. רטוריקנים מעונבים יש לי הרבה וצעקותיהם נשמעות למרחוק אמנם חפץ אני בדיבור הזה, שלך, החודר, העמוק, שפורט בעדנה על נימי נפש דקים. והוא עבד נאמן עושה מצוות רבו ומכה במטהו על הים והים נקרע לשניים והוא איתו בין העם ואלוקים. בתוך הים ביבשה.