בחלקה הראשון של הפרשה מתוארים היציאה ממצרים, קריעת ים סוף ושירת ההודייה על ההצלה ממצרים.
בהפטרה מובאת שירת ההודייה של דבורה וברק על ההצלה מידי הכנענים.
ההפטרה בהקשרה התנ"כי
בתקופת השופטים, בה התרחשו אירועי ההפטרה, לא היה שלטון מרכזי בעם ישראל. כתוצאה מכך אבדה אחדות העם. מציאות זו הקרינה חולשה כלפי פנים וכלפי חוץ, ואויבים שונים תקפו את שבטי ישראל ומררו את חייהם. אחד האויבים היה יבין מלך כנען וסיסרא שר צבאו, שהחזיקו בעמק יזרעאל צבא חזק שצויד בתשע מאות רכב ברזל. הם לחצו את השבטים הגובלים בעמק: זבולון, יששכר, נפתלי ומנשה ויצרו חיץ בין שבטי הצפון ושבטי המרכז. התגייסות של עשרות אלפי מתנדבים-לוחמים מששה שבטים, בהובלת דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, שפעלו על פי תוכנית צבאית-נבואית, הביאה לתבוסת הכנענים. בעקבות תבוסה זו הושמעה שירת ההודייה על הניצחון.
מצב בהפטרה: מלחמה באויב אכזר
בין שאר הגורמים שהוזכרו בשירת ההודייה, נזכרות שתי נשים: יעל, אשת חבר הקיני, אשר באוהל מושבה, ואם סיסרא, שר צבא האויב, המתגוררת במבנה מפואר עם שפחותיה. שתי נשים - הניצבות משני צידי המתרס: יעל, הנוקטת דרכי תחבולה והורגת את מפקד צבא הכנענים, המנסה למצוא מסתור בין אזרחים חפים מפשע, ואם סיסרא, הדואגת לבנה המצביא שאינו שב משדה הקרב. יעל - המשתמשת ביתד האוהל ומקבת - כלים הנימצאים בשימוש אזרחי יום- יומי, והופכים כלי מלחמה בעת הצורך. היא עושה מעשה נועז ואמיץ כדי לפגוע באיש הזורע מוות. ואם סיסרא - אשר שרותיה והיא מסבירות את עיכוב שובו של המצביא משדה המערכה בכך שהוא עסוק באונס ובביזה. זו גבורתו ובכך הודו.
אכן, ראוי היה שאשה, שייצגה אחד מקהלי היעד לאכזריות הכנענים - תהיה ה"מכה בפטיש", ותסיים את מתקפת הכנענים על חפים מפשע.
דוד נתיב מרצה לתנ"ך במכללת הרצוג- גוש עציון