ד' הנלחם לכם - הוא הנותן כח לעשות חיל

פרשתנו ממשיכה את סדר גאולת ישראל ומתחילה בתיאור הליכתם של בני ישראל במדבר לאחר יציאתם ממצרים ולפני כניסתם לארץ.
כאשר אנו מתבוננים בפרשה יכולים אנו לראות שישנה ניגודיות בין מה שמתואר בתחילת הפרשה למה שממשיך ומתרחש לארכה של פרשתנו וכן בהמשך התורה. אומרת לנו התורה כי הסיבה לסיבוב שעושים ישראל במדבר הוא משום "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה", כלומר החשש שיהיה לעם בהפגשם עם מלחמה דרך ארץ פלשתים עלול לגרום לנסיגה, על כן מסובבם הקב"ה דרך המדבר על מנת שלא יפגשו במלחמה. ואולם אין אנו צריכים לחכות הרבה כדי להיווכח שסיבוב זה דרך המדבר לא השיג לכאורה את מטרתו, שהרי כבר בתחילת הפרשה רודף פרעה את ישראל ומתחילים להתכונן למלחמה, הן ע"י צעקה זו תפלה הן ע"י נכונות להיכנע ולשוב למצרים או ליפול לים והן ע"י הכנות מעשיות למלחמה, אולם אומר משה לישראל שלא ע"י תפלה יוושעו ולא ע"י שיבה למצרים או נפילה לים ואפילו לא ע"י מלחמה אלא "ד' ילחם לכם ואתם תחרישון". מלחמת ד' בפרעה ובמצרים. לעומת זאת בסוף הפרשה יוצאים העם למלחמה ממש בעמלק. שם ישנו צורך במעשים מלחמתיים בפועל, יחד עם הרמת ידו של משה על ראש הפסגה.
ובין לבין מופיעה השירה הגדולה על הים לאחר הצלתם של ישראל.
גם בהפטרה אנו נפגשים עם מלחמה הנערכת בין ישראל לאויב המשעבד את העם ולאחריו מופיעה גם כן שירה גדולה. המשותף לשתי השירות הוא שהן באות לאחר שמסתיים כליל המאבק עם אותו האויב. לאחר שטבעו המצרים בים לא ניפגש יותר עם המצריות המאיימת על ישראל, כמו כן בהפטרה לאחר השיעבוד ע"י כנען המסתיים בנצחון של ברק לא נתקל יותר באויב הכנעני ויעלה על מפת ההסתוריה האוייב הפלשתי (אותו האוייב שגרם לחשש שבתחילת הפרשה - "דרך ארץ פלשתים") בו אנו עדיין נאבקים עד ימינו. (גם לאחר המלחמה עם עמלק לא מופיעה שירה, משום שלא נצחנו את עמלק, אלא רק החלשנו אותו "ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב", אולם לאורך כל ההסתוריה בכל זמן שישראל ירימו ראשם ותתחיל התעוררות לאומית ותהליך של שיבה מן הגלות יזקוף עמלק את ראשו גם הוא ויצא למאבק נגד ישראל וההתעוררות הלאומית, כדי למנוע את כניסתו לארצו).
דבר נוסף שמקשר את ההפטרה לפרשה הוא החיבור שבין דבורה למשה. שניהם הם היחדים המאחדים את שני התפקידים שלאורך ההסתוריה מתבצעים ע"י שני אנשים, משום שלרב הם פעולות סותרות - השופט והנביא. השופט תפקידו בפנים בתוך הבית, בעוד הנביא תפקידו בחוץ. ואמנם גם בפרשה וגם בהפטרה רואים אנו שהעם על מנת להצליח במה שהוא פועל, צריך לינוק את כוחו מהפנים של הבית. גם דבורה ויעל היושבות באהל בהפטרה וגם מרים הנביאה על הים ומשה היושב על הגבעה בפרשת עמלק.
כל זאת ללמדנו שאף אם אנו נראים הפועלים במציאות, צריכים אנו לזכור שאת הכח לפעול מקבלים אנו מהקב"ה ומהרוחניות שמהבית. בלי הידיעה שצריכים אנו גם את כח הפניםהנותן את הכח לפעולה המעשית במציאות לא נוכל להתחיל להתרומם ולנצח בכל החזיתות העומדות לפנינו.
וזהו מה שמלמדת אותנו הפרשה וההפטרה שאנו קוראים השבת.
הפרשה מתחילה בכך שישנה סכנה שאם יראו ישראל מלחמה ישובו למצרים, לכן צריכים הם להיפגש בתחילה במצב שבו הם צריכים רק לגלות את נכונותם לפעול ואז: ד' הוא הנלחם להם. לאחר מכן מגיע שלב בו יורד מן מן השמים, גם כאן לכאורה צריכים הם להיות פאסיביים לחלוטין. אך לא כן היא שהרי צריכים הם בכל זאת לעשות פעולה בעצם "ולקטו העם דבר יום ביומו", כי המן יורד מכח האמונה הפנימית שד' הוא המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית ונותן לחם מן השמים באופן ניסי עד אשר עם הכניסה לארץ ישראל, חרישה, זריעה וקצירה מצד האדם הוא יתברך מוציא לחם מן הארץ. לאחר מכן מגיע השלב בו העם נפגשים במלחמה ישירה עם עמלק. כאן צריכים הם כבר להיות פעילים. מי שלא יסתכל לכוון הפסגה, יחשוב אולי, למראית עין, שהכל מתרחש רק בדרך הטבע אולם ד' הוא הנותן להם כח לעשות חיל, לכן צריך משה לשבת על הגבעה ולהזכיר לישראל שכאשר ירימו עיניהם השמימה ויזכרו כי ד' הנלחם להם כאשר הם נלחמים בפועל, אזי יצליחו במלחמתם, אולם ברגע שישכחו זאת, אזי וגבר עמלק.
גם ההפטרה באה ללמד זאת כאשר המלחמה נראית כולה כמעשה אנוש ותחבולות, בכל זאת באה שירת דבורה ומלמדת אותנו כי "מן שמים נלחמו הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא", "ויכנע אלקים ביום ההוא". אף על פי שנארה לנו בביטחון כי אנו המסובבים את הכל, צריכים אנו לזכור ולהיווכח כי כל יצאית מצרים באה לגלות "את אשר התעללתי במצרים", כלומר בכך יוודע מיהו העלול ומיהו הסיבה. ביציאת מצרים ובמלחמת סיסרא התברר כי ד' הוא הפועל במציאות, הוא זה המסובב את הכל גם אם יש חושבים שבידי אדם נעשו הדברים ואינם מבינים כי יש וד' פועל דוקא בדרך הטבע אבל באמת "ד' ימלך לעולם ועד", ויד על כס יה, אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שהיסוד הנלחם בנוכחותושל הקב"ה במציאות היומיומית לא יעלם מהעולם ע"י משיח בן דוד שיבא ויגאלנו בב"א.