"ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר. וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם..." (שמות פרק יד; ג - ד) הקב"ה מכין פתיון לפרעה, על ידי הכוונת ישראל אל דרך ללא מוצא, כדי שפרעה יבין שהם לא מסוגלים להתקדם, הם תקועים במדבר, וכך יצא פרעה לרדוף אחרי בנ"י.
משה שותף לתכנית הזאת אבל ישראל לא שותפים לה. הופעתו של פרעה מחרידה אותם ומביאה אותם לתגובות קשות ביותר של כעס והאשמה (שמות יד; יא - יב): "ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים: הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר". מתברר שהארוע שאמור להפתיע את פרעה ולחולל בו סוף סוף את השינוי המיוחל - (שמות יד; ד) "...וידעו מצרים כי אני ד " ארוע זה מפתיע גם את עם ישראל, מערער את שלוותם ומעורר בהם חרדה.
מדוע? ישראל יצאו ממצרים ביד רמה (פסוק ח) מדוע להביא עליהם בהלה נוראה כל כך?
האמת היא שהשאלה הזאת נשאלה כבר קודם, בתחילת תהליך הגאולה. שאלה זו צריכים גם אנחנו, דור אחרון לגאולה, לשאול את עצמנו על כל המלחמות והארועים הקשים שאנחנו עוברים בימינו.
אם ד חפץ לגאול אותנו, מדוע הדברים חוזרים ומסתבכים?
משה שאל זאת לאחר שנכשל בפגישה הראשונה עם פרעה (שמות פרק ה; כב - ג ) "וישב משה אל ד ויאמר אד-ני למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך".
ד משיב למשה בדברים עמוקים מאוד, עלינו להקשיב היטב לתשובה הזאת מפני שהיא המפתח להבנת כל הסיבוכים בגאולה - החל מגאולת מצרים וקריעת ים סוף ועד הדור שלנו.
"לכן אמר לבני ישראל: אני ד, והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים, והצלתי אתכם מעבדתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לא-להים, וידעתם כי אני ד א-להיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים: (שמות פרק ו; ו - ז)
ד מסביר כאן למשה שלגאולה יש שתי מטרות. אחת, גאולה הגוף: והוצאתי - והצלתי - וגאלתי... אנחנו על פי רוב מתמקדים רק במטרה הזאת, מצפים לה, עוקבים אחריה ושמחים בכל צעד שהיא מתקדמת.
אבל הקב"ה מסביר למשה שיש מטרה נוספת לגאולה, היא המטרה העקרית והראשית:
ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ד!
זאת גאולת הנשמה. להביא את הנשמה לתודעה האמונית הגדולה. שנחדל מרדיפה אחרי ההבל, שנבין שהתכלית היחידה היא לדעת את ד והמעשה המביא לכך הוא חיי תורה ומצוות כעם ד.
כיצד גואלים את הנשמה? כיצד מחוללים שינוי רוחני באדם? שינוי ברצון ובכוונה הפנימיים של היחיד ושל היחד?
התשובה שהתורה נותנת כאן היא - חוויות עזות ומטלטלות. אדם חש שהוא בסכנה קיומית ממשית. אדם מאויים בכוח רשע השולט בכל סביבתו. הוא מתמלא אכזבה ויאוש, כבר אין לו כל תקווה. כאשר ברגעים הקשים ביותר מופיע באופן בלתי צפוי שפע של חסד, כוח מגן נפלא, אזי מתחוללת תנועה רוחנית פנימית באדם. הישועה הפלאית מעוררת בו התפעלות גדולה: "מי כמוך באלים ד מי כמוך נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא" (טו; יא) מכאן יש צפיה לקשר קבוע וקרוב עם המלך המושיע: "ד ימלוך לעולם ועד" (שם; יח).
שירת הים מבטאת רגעים של התעלות כללית, של הענות לאותה צפיה אלוקית שחוללה את כל הארועים: "וידעתם כי אני ד" = "ויאמינו בד ובמשה עבדו" (יד; לא).
אפשר שגם הדור שלנו צריך לפקוח את עיניו ואת ליבו ולהבין שהוא נקרא לומר את פרק השירה הגדולה שלנו, לשאת מבט מאמין על כל הארועים ולצאת בשירת אמונה איתנה והודיה גדולה. לחזור ולקרא "מי כמוך באלים ד מי כמוך נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא".