פרשת בשלח: מקדש ה' כוננו ידיך

קריעת ים סוף הוא אירוע היסטורי, גורלי, מפעים, מיוחד במינו, המעורר את משה ובני ישראל לשורר את שירת הים. בסיומה ,אקורד מפתיע: אנו מתבשרים על התכלית של כל הנס הזה: בניית מקדש .

תְּבִאֵמוֹ, וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן  לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ, יְהוָה;  מִקְּדָשׁ, אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ  יָדֶיךָ יְהוָה יִמְלֹךְ, לְעֹלָם וָעֶד.

עם של עבדים יוצא ממצרים ושר. מרים הנביאה מצטרפת בתופים ובמחולות שהכינו היא וחברותיה הנשים מראש בהיותם בשעבוד. ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי .(מכילתא)

בני ישראל הם כתינוקות עדין. עומדים להתחיל מסע התבגרות ויציאה מעבדות לחרות. איפה הם ואיפה רעיון של בניית מקדש. זה רחוק מהם. משה שר בנבואה ואחריו מצטרפת אפילו השפחה.

מיד אחרי הנס המופלא הם מתחילים את המסע במדבר וכבר הם מתלוננים. אם באמת תכלית יציאת מצרים ונס קריעת ים סוף הם בניית מקדש, למה זה לקח כל כך הרבה זמן?

 וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ-מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו, הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה, עַל-יִשְׂרָאֵל; וַיִּבֶן הַבַּיִת, לַיהוָה. (מלכים א', א' ו)

ארבע מאות ושמונים שנה עוברים מיציאת מצרים עד בניית המקדש. התורה עצמה עושה קשר ומחברת בין שני האירועים. למה?

קראתי דברים שכתב ופרסם פעיל הר הבית יהודה עציון בנושא. המספר ארבע מאות שמונים הוא למעשה בחשבון פשוט 12x40. המספר 40 מופיעה הרבה פעמים בתורה. יש לו סגולה מיוחדת של סיום תקופה, עיצובה באופן מוגמר. אנו מוצאים את משה רבנו ארבעים יום וארבעים לילה על הר סיני. המבול בימי נוח ארך ארבעים יום. ארבעים שנה נדדו בני ישראל במדבר כדי לצמוח מחדש עד שנכנסו לארץ. יש לכך הרבה דוגמאות.

 שנים עשר שבטי י-ה נוחלים את הארץ בהנהגת יהושע בן נון. הם יזדקקו להשלמת הבגרות שלהם ,  ארבעים שנה עבור כל שבט בנפרד. שנים עשר שבטים אמורים להפוך בתודעתם משבטים מופרדים לעם אחד. זה לוקח ארבעים שנה עבור כל שבט. רק בתום כל התהליך הזה יכול להבנות מקדש.

המהר"ל  על פרשת בשלח, בספרו גור אריה על שמות, מביא את דברי הגמרא בכתובות: 'חביב בית המקדש שנברא בשתי ידים וכו'' . לפי המהר"ל, ארץ ושמים הן שתי מהויות, של שתי ידיים. הארץ שייכת ליד שמאל והשמים ליד ימין. כמו שלאדם יש שתי ידיים, ימין ושמאל וכך הוא אדם שלם, גם העולם הארצי לא יכול בלעדי העולם השמימי, זו המציאות השלימה. בראשית ברא א-לוהים את השמים ואת הארץ .יש מקומות בתורה בהם השמים נכתבים קודם ויש מקומות בהם הארץ נכתב קודם. כך נפרש את הפסוק 'מכון לשבתך פעלת', העולם הארצי מכוון, הוא מכונן את העולם השמימי. זה על גבי זה.

 אולם מעלת בית המקדש היא יותר מכך. משום שבבית המקדש מתגלות שתי ידיים. גם של ימין וגם של שמאל. מקדש ה' כוננו ידיך- בשתי ידיים.

 בני ישראל יוצאים מים סוף. בתחילה הם מגיעים למרה ומתלוננים. על הפסוק  "שם שם לו" – כותב רש"י :במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם שבת ופרה אדומה ודינין (סנהדרין מ)

הקב"ה מטעים את בני ישראל מקצת דיני תורה. רק כך הם יוכלו לחיות, להתרפא. מסר לדורות שבלי תורה אין לנו קיום. ניתן להבין את נתינת הלכות שבת, לפי רש"י, אך פרה אדומה? פרה אדומה כחוקה, שייכת לנושאי טומאה וטהרה מקדשיים! אבל הם חייבים לטעום מההתחלה גם מהדינים הקשורים למקדש. ממרה הם ממשיכים במסע.

וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה--וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים; וַיַּחֲנוּ-שָׁם, עַל-הַמָּיִם.

רש"י :"שתים עשרה עינות מים" - כנגד י"ב שבטים נזדמנו להם.

"ושבעים תמרים" - כנגד שבעים זקנים.

כי כל שבט יש לו מעין משלו, משמעות מיוחדת, מים בטעם אחר. עד שלא יושלם מהלך ההתבגרות של שנים עשר השבטים, לא יוכלו לשבת שבעים זקנים בלשכת הגזית .

שבת שירה, פרשת בשלח, מתקשרת לתאריך ט"ו בשבט. ארץ זבת חלב ודבש. מידי שנה נקרא בשבת על יציאת מצרים, קריעת ים סוף ותחילת המסע. אך במציאות של ההווה נחגוג כבר את סוף המסע, הנטיעות בארץ ואכילת שבעת המינים שהתברכה בהן ארץ ישראל.

בימים האחרונים התברכנו בארץ בשפע של מים, מעינות בבקעה ובהר, קול זרימת המים, מוסיקה המרנינה את הלב, תמונה הממחישה את הנמשל "שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב". בהארת פנים מלמעלה של מים רבים נזכה בקרוב גם להארת פנים בכל צורה של גאולת ישראל. מקדש ה' כוננו ידיך.