הפעמים הראשונות שבהן עשית משהו. לכאורה תמיד נלווית לראשוניות תחושה של חגיגיות ויש גם קטגוריות מוכרות של צבעי יסוד. התאהבת, הצלחת, נכשלת. אבל צריך לחטט במגירות הנסתרות יותר ואז מגיחים הגוונים המורכבים יותר כמו הפעם הראשונה שהמדריכה בתנועה קראה מספר אדום "נערות בחברה" על מקובלים ולא מקובלים ופתאום הרגשת פחות לבד, או הפעם הראשונה שהעזת לענות חזרה ובעוקצנות למישהי שתמיד העליבה והפנים הנדהמות שלה היו גביע הניצחון והפעם הראשונה שמישהו ממש מצא חן בעיניך וכל שיחה אקראית איתו נצצה ואז גילית שהוא מלגלג עליך מאחורי הגב ועוד עם המעליבה. ומה המוח מתייג וזוכר ומוזג לתוך ההווה ואולי כל התמונות החדות שאנחנו משאירים בזכרון הן לא מקריות, אלא יש בהן משהו ראשוני שעברנו ושברא בתוכנו דימוי, תחושה, בטחון או עלבון ובמרוצת הימים התווספו עוד ועוד שכבות, מתאימות עצמן לרושם הראשוני שנברא בנו אז.
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ"
בפרשת בראשית העולם כולו נברא מתוך מעשה ראשון. לא היה דגם קודם, לא ניסיון מוקדם, לא תיעוד של הצלחה. נקודת ההתחלה האולטימטיבית. בריאה שמחנכת את האדם ליצירה מהחדש, התחלה כאקט של אמונה במה שעתיד לבוא. "ועתה קבלו עליכם, שֶכָּל התחלות קשות.", נאמר במדרש מכילתא, ס"ב, ואם לא האמונה במה שתעשה, הראשוניות המפחידה עלולה להרתיע מלפעול. כמו טלפון שאתה יודע שכדאי לך לעשות אבל מתחמק או אפילו מצלצל ומקווה שלא יענו לך. אבל אולי תפתחנה דלתות? הדבר הכי חשוב הוא ההתחלה אמר אפלטון ובפרקי אבות א, מ"ז מחדדים איך ליצור את אותה התחלה ראשונית- "לא המדרש העקר אלא המעשה". לצרף מעשה למחשבה. עולה בך רעיון של יוזמה ראשונית או עשייה, איזה ניצוף מזנק לתודעה ומצית משהו חדש, תפוס אותו ותפעל. כמו שאומר ר' נחמן מברסלב בעצות מבוארות, להצמיד מעשה למחשבה. גם אם לא תדע איך ייעשה הדבר וגם אם הראשוניות היא מפחידה וגם אם לא יהיה מושלם וגם אם לא יצליח בכלל - לא להרתע מלפעול. והנה לראשונה בורא הקב"ה אדם.
לאורך חמשת ימי הבריאה הראשונים מורה הקב"ה ציווי והעולם נברא וכשהוא מגיע לבריאת האדם פתאום מופיע הפועל "ונעשה" ברבים. במדרש האגדה נאמר שכאשר הגיע משה בכותבו את התורה לתג הזה, פנה לקב"ה והזהיר אותו שהוא נותן כאן פתחון פה לכופרים בו שיטענו שאין הוא יחיד בעולם.
ענה לו הקב"ה, שמי שרוצה לטעון אדרבא שיטען, ושנית, שהוא מבקש ללמד את בני האדם שאם הוא הגדול מתייעץ במלאכים שעה שהוא פועל, כך יתייעצו גם הגדולים שבבני האדם, מנהיגים, מפקדים, הורים לילדים, באלו שעבורם הם פועלים.
הבעל שם טוב, מייסד החסידות, סבר שלא במלאכים נתייעץ הקב"ה , לא במלאך האמת שהתנגד כי האדם מלא שקרים ולא במלאך השלום שהתנגד כי האדם מלא קטטות, אלא שהקב"ה התייעץ באדם עצמו. אליו פנה ואמר לו בוא יחד איתי וניצור אדם, האדם נקרא להיות שותף במלאכת בריאתו שלו, כי בלי רצון האדם עצמו להיות אדם, לא יוכל הקב"ה לעזור לו.
בצלמנו ובדמותנו - אולי נבראנו בצלמו גם ביכולת להעז, לברוא, להתחיל, לטעות וליצור מחדש
כל התחלה הרי נושאת בתוכה יסוד של בדידות וערפל אז הפעם הראשונה היא מעין חזרה פרטית לסיפור הבריאה. ומאחר וכל מעשה הבריאה הוא מהלך של הבדלה, מתוך תוהו ובוהו נחלץ האור שנבדל מן החושך, נעשית הבדלה בין המים לשמים, הרי גם לחלץ רעיון מתוך המחשבה להפכו למעשה הוא מעשה הבדלה ובריאה.
"וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה"
בפרק ב', מופיע סיפור הבריאה השני. בעוד בפרק א' נברא האדם זכר ונקבה יחד, כאן נברא האדם מעפר והאשה נלקחת מהצלע שלו. כמו כותב שמתלבט בין שתי גרסאות ובסוף מביא את שתיהן (בדומה לתיאוריית התעודות של גרף ולהאוזן במאה ה-19 שנעצו את ההבדלים ב-4 מקורות שונים שכתבו את התורה, וספציפית כאן - מקור יהוויסטי ומקור אלוהיסטי) מתקבלים שני סיפורי בריאה.
אמרו המפרשים הסיפור הראשון הוא בריאה שבה ניתן לאדם כוח הדמיון. בסיפור השני ננטעה בו העפריות, הוא בא מן האדמה והמימד הארצי שלו הוא הדומיננטי, בשונה מהיבט הדמיון והכוח המרומם שננטע בו בסיפור הראשון. ואולי אלו שני הכוחות שנטועים בנו. כוח להתרומם מעל המציאות ולהשתמש בדמיון וברוחניות שלנו כדי אבל גם יש בנו את הצד השני, הגס המקורקע, ואולי הסוד טמון באיזון ביניהם.
הפילוסוף הדני קירקגור חפש אחרי המענה לשאלה איך עלינו לחיות את חינו, ראשון האקסטנציאליסטים. והוא גרס שאדם כשהוא מחליט איך לחיות את חייו יכול לעבור בין 3 מעגלים - המעגל האסתטי, ששם אדם חי לפי התשוקות והיצרים וההנאה האישית בלבד; המעגל האתי ששוקל את המוסר וכלליו והם מכתיבים את הבחירות שלו; והמעגל הדתי, שם החיים מוכוונים על פי צו אלוהי או רוחני. ובסוף, טוען קירקגור, אנחנו משלבים בין כל המעגלים האלה, וכל סיטואציה בחיים לפי אופיו וחינוכו ובית גידולו מובילות אדם לעשות בחירה איך לנהוג -דרך מה שטוב שלי, מה שנכון מוסרית או מה שאלוקים היה רוצה. ובמעגל הדתי, הוא אומר, שם נמצא הדמיון בדרגה הכי גבוהה שלו. הדמיון הוא הכנפיים שלך אמר קירקגור ואתה בעצם בוחר להאמין. בוחר להאמין בקיומו של אל.
"הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבו בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית"
בכל יום בתפילת שחרית אנחנו אומרים המחדש בטובו. שבכל יום ויום מתחדש מעשה הבריאה, כמו קריאה להזכיר לנו לראות כל יום את השפע שניתן לנו מחדש אומר האר"י כי בכל יום יש אינסוף חידושים למול האתמול. לפני כמה ימים כשחזרו ב"ה החטופים שלנו, סיפר אביו של אחד מהם איך בנו ראה במסוק עטיפת במבה והתפעל ממנה. קוביית שוקולד. דבר כזה פשוט התפעם האב ובעיני דמעות, אבל בשבילו זה לא היה. הוא הסתכל על זה כמו על נס.
מאורעות קשים ונוראיים מטלטלים אותנו להעריך מה שיש לנו כבראשית. אבל הלוואי שנצליח לראות בעיניים חדשות את הבריאות של האהובים שלנו, את הוויכוחים הקטנים לפני בית ספר או הגן או היתקלויות בעבודה, שנראה את הכל בעיניים של למידה וגם הודיה, של בריאה חיה ונושמת שאנחנו חלק ממנה.
"בראשית/ היתה המלה/ והיו בה תם ועונג חרישי/ וערפל דבשי/ הבטחה לדאיה אינסופית.
היא אינה עתידה להתכלות/ לחשת לעצמך ימים כלילות/ כשרחפת, בכנפיים מקופלות.
להאיר/ את המקום הזה/ להעיר את הרחוב הזה/ לזעק מלוא החזה/ אני כזה.
סמדר פלק-פרץ
שנת שגרה ברוכה וימים טובים
הכותבת היא עו"ד סא"ל(מיל'), שופטת לשעבר בעבירות טרור, הפרקליטות הצבאית.