כשאנו ניגשים לקרוא את ספר בראשית, שוב פעם מחדש, אנו מגיעים מלאי ציפייה ללמוד דברים רלוונטיים, כאלה שיועילו לנו ביום יום. אין לנו עסק בנסתרות, לא בחקירות על עולמות שנבנו והוחרבו, ולא בצופן המלאכים.
ודווקא מתוך הגישה הזו, עולה קושיה עצומה על הפסוק הראשון. "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" - אנו רוצים לקרוא על העולם שבו אנו חיים. אם כן, מדוע התורה טורחת לספר לנו מה היה לפני בריאת העולם, בדמות "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם"? הרי כל התורה כולה אינה מדברת על מה שקדם לבריאת העולם, לא על מה שקורה בשמיים ממעל ולא על הארץ מתחת. מדוע אם כן חשוב לדעת שהיה "תוהו ובוהו"?
הפיזיקה והשממה
הפרשנים הראשונים ניסו ליישב את הפסוקים הללו בפשט:
ההסבר הפיזיקלי (ספורנו): ה"תוהו ובוהו" הם למעשה שני הדברים הראשוניים ביותר שברא ה', ומהם ברא את העולם כולו. ה"תוהו" הוא החומר הראשוני - דבר בכוח בלבד, בלתי נמצא בפועל, ואילו ה"בוהו" הוא הצורה שנשאה אותו החומר. כלומר, התורה מתארת כאן את שלב חומרי הגלם שהפך ליקום.
ההסבר של השממה (שד"ל): התיאור "תוהו ובוהו" אינו מדבר על יקום קדום, אלא על המציאות של העולם ברגע בריאתו. הכוונה היא למצב של שממה, שוממות ותמיהה - ארץ ריקה מכל דבר, ללא צמחים ובעלי חיים, כפי שמדבר נקרא שממה. התורה פשוט מתארת לנו שהעולם היה חסר חיים וריק, ועכשיו הקב"ה מתחיל להשלימו.
מעשי הרשעים: האור והתוהו
המדרש בבראשית רבה (ב, ה) לוקח את הדברים למקום שונה לחלוטין:
"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" אלו מעשיהן של רשעים. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" אלו מעשיהן של צדיקים..."
המדרש מתאר שהקב"ה צפה מראש את מעשי הרשעים והצדיקים. מעשי הרשעים הם "תוהו", ומעשי הצדיקים הם "אור". מדוע חשוב לבעל המדרש לתאר את הרשעים כ"תוהו"? הרי תוהו הוא בלגן ואי-סדר, ואילו אור הוא גילוי המציאות.
הכלי יקר משיב תשובה מכוננת: אדם שמרשיע ואינו הולך בדרך הישר, גורם לעולם לחזור לתוהו, שכן הוא פוגם במהות העולם שנברא כדי לגלות את שם ה' בו. לכאורה, הרשע יכול לחשוב: 'תראו איזה כוח יש לי! אני מסוגל לשנות את הבריאה כולה, מהכלום לכלום!'
לכן, באה התורה ואומרת: הרשע באמת אינו משנה דבר. שהרי כבר בתחילת הדרך", וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ". המסר הוא שאין שינוי מהותי מלפני בורא העולם. מעשי הרשעים לא "מפתיעים" את הבריאה. טבע הבורא כבר קבע מראש שמעשי הרשעים רק ירחיקו את העולם מהתקדמות וישאירו אותו בתוהו, בעוד שמעשי הצדיקים יהיו ל"אור", שיקדמו את העולם החשוך אל ייעודו השלם.
התורה פותחת בתיאור התוהו כדי לשלול את הכוח המדומה של הרשע. הוא רק מחזיר את הבריאה למצב הראשוני שצפה ה', אבל הוא לא יכול לבטל את ההוויה האלוקית. הרשע אינו יוצר מציאות חדשה של בלגן; הוא רק מחקה את השלבים הראשונים שמהם יצא העולם. האור תמיד חזק יותר, משום שהוא הבחירה המכוננת של הבורא לעולם. המסר שפותח את התורה כולה הוא מסר של תקווה: האור תמיד ינצח את התוהו, כי זהו טבע הבריאה כולה.
השבוע, כשזכינו לראות את החטופים חוזרים אל חיק משפחותיהם, צפינו לא רק בחזרת בני אדם, חזרנו בחזרת האור, באור הגדול החוזר אל ההורים וקרובי המשפחה, ובאור הגדול השייך לעם ישראל, באהבה הגדולה שאפפה את כולם בציפייה הדרוכה לקראת חזרתם של האחים שבשבי החמאס.
כשאיתן מור אמר להוריו שסיפר לשובים שלו על החינוך שקיבל, אתה מבין שיש כאן אור הדוחה חושך. כשאלקנה בוחבוט מספר שהשיח שלו עם אוהד בן עמי בשבי היה על הטוב שעושה 'איש הלגו', מאור כהן, בבית החולים שם הוא משמח ילדים, אתה מבין שיש כאן הרבה "יהי אור", ובאור הגדול הזה חזקה על עם ישראל שידחה עוד ועוד מהחושך.
הכותב הוא רב קהילה, מחנך ומשורר.