מדוע אלוהים מתנגד שהאדם יאכל מעץ הדעת? האם אלהים חושש שהאדם יהיה חכם? הנחש אומר "כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע. " אבל מה אכפת לאלוהים שהאדם ידע טוב ורע?
כדי להבין זאת צריך לחשוף את המשמעות של "עץ הדעת טוב ורע", הידיעה של הטוב והרע איננה הפיכה לחכמים אלא שינוי בתודעה הפנימית של האדם, שכן ישנם שני סוגים של תודעות, תודעת עץ החיים ותודעת עץ הדעת.
תודעת עץ החיים היא להסתכל על העולם בתור מכלול של כוחות אשר פועלים בהרמוניה זה עם זה, במבט הזה הכוחות אינם מתנגשים אלא משלימים אחד את השני, ולכל דבר במציאות יש את מקומו המדויק, בתודעת עץ החיים יש רק "טוב גלוי" ו"טוב נסתר" שאנו מכנים כ"רע".
בתודעת עץ החיים כל בורג עושה את תפקידו ולכן גם אנו כבני אדם מסתפקים במקום הקטן ומדויק שניתן לנו ולא עצובים בגלל שלא הגענו למקום אחר. התודעה של ההרמוניה אמורה להביא את האדם להשלמה עם מצבו האנושי החסר ולבטל את המידות הרעות של הקנאה התאווה והכבוד שהאדם מלא מהם. האדם לא מנסה להשיג תאוות שאינם שייכות אליו ולא מקנא באדם שנמצא במקום אחר ממנו, שהרי הוא מאמין שכל כח ממלא את תפקידו היכן שהוא נמצא.
תודעת עץ החיים רואה את כל המציאות בתור עץ חי ותוסס אשר כל עלה וענף מקושר וחי עם הגזע ושאר הענפים. היא גורמת לאדם להיות רגוע ומרוצה מהמקום שבו הוא נמצא, ולכן תחושתו הפנימית היא של גן עדן עלי אדמות.
האכילה מ"עץ הדעת טוב ורע" הכניסה את האדם לתודעת הטוב והרע, כלומר תודעה מפורדת של החיים, שבה כל כח עומד לעצמו ולכן האדם חש שיש במציאות כוחות ששייכים אליו והם "טוב", וכוחות שעומדים מולו והם "רע". התודעה המפורדת איננה מבינה את הקשר בין הכוחות ולכן היא תופסת את המציאות לא בתור כח אחד הרמוני וטוב, אלא כמערכת של התנגשות כוחות טובים ורעים. התפיסה הזו היא המשמעות הפנימית של האכילה מעץ הדעת.
המבט המפורד גורם לאדם לחוש קנאה מול הזולת שעומד מולו, שכן כל יצור מנסה להשיג את מקום גדול וחזק יותר מחברו. האדם מלא כעסים, פחדים ושנאות, ובכך הוא מוציא את עצמו מהתודעה השלווה של גן עדן לתודעה מסוכסכת ומקולקלת של עץ הדעת טוב ורע.
לאחר החטא נוצרו אצל האדם שני שינויים: הוא חש את עצמו עירום ונגזרה עליו המיתה. תחושת העירום היא הסרת המחיצות בינו לבין הזולת, לפני החטא האדם היה מחובר לגמרי אל הטבע הטהור וחש חלק ממנו. הבושה באה כיון שאנו משווים את עצמנו לזולת בתור דברים נפרדים, אבל בעת שהאדם חש חלק מן הטבע אין לו בושה כדבר נפרד, כיון שאין הבדל בינו לבין שאר היצורים. לאחר החטא נוצרה הבושה והצורך להתלבש, האדם הכניס את עצמו לתודעה נפרדת של טוב ורע ולכן הוא חש בושה ופירוד מול הזולת, הוא צריך כעת לבוש אשר יפריד ויחצוץ בינו לבין שאר העולם ויעזור לו להתחבא מפניו.
המוות נתפס כסוף האדם רק אם הוא רואה את עצמו כישות בודדת בעולם אשר גופה הולך ונרקב "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". אך לפני החטא, במבט של עץ החיים, העולם כולו הוא זרם חיים אחד אשר נמשך מראשית ועד סוף, ולכן סיום קיומו של האדם הבודד איננו מוות, אלא מעבר לצורת חיים אחרת אשר תתקיים ותעלה מתוך האדמה אשר גופו נרקב בתוכה. זרם החיים לעולם לא נגמר ולכן המוות הוא רק אשליה. האכילה מעץ הדעת העצימה את המבט המפורד וממילא המוות הפך לגורם ממשי ואיום בחיי האדם. עץ החיים ותודעת ההרמוניה העולמית מראה לאדם כיצד החיים ממשיכים לעולם וממילא אין קיום אמיתי למוות.
הגירוש מגן עדן איננו רק גירוש פיזי, זהו גירוש רוחני אשר האדם גורם לעצמו כאשר הוא משנה את תודעתו. צורת ההסתכלות והחשיבה יכולים להיות מאסר גדול יותר מאשר כל בתי הכלא והמגבלות החומריות של האדם. גן עדן איננו נמצא באיזה מקום נסתר בהרי האלפים, הוא קיים פה, במציאות שלנו, אבל אנחנו ממשיכים לאכול יום אחר יום מעץ הדעת טוב ורע, אנו ממשיכים להאמין בשקר הגדול של סכסוך בין הטוב והרע בעולם, ולכן אנו מוציאים את עצמנו מן הגן.
התורה היא עץ החיים, לימוד התורה אמור לגרום לכך שתודעת האדם תשתנה והוא יחשוב במושגים של הרמוניה ואחדות, הוא יבין שהזולת איננו מתנגש איתו אלא לכל אחד יש את המקום המתאים בשבילו בעולם. התודעה האנושית תאכל מעץ החיים שבו כל הכוחות אחוזים זה בזה. היא תשתחרר מכל הקנאה וההשגיות שלה, והאנשים ישמחו במקום שבו הם נמצאים. שינוי זה יכניס את האנושות בחזרה לגן עדן.
מסקנת סיפור הבריאה היא שאנחנו נמצאים בגן עדן כל הזמן, אבל אנו עוצמים עיניים ומתחבאים בתוך קליפה של פירוד והשגיות נוראה. ה' צועק וקורא לנו "איכה", התעורר אל עץ החיים השלם של העולם, והבט על המציאות האמיתית של גן עדן שבו אתה חי. אבל אנחנו טומנים את ראשנו בעץ הדעת המפורד לטוב ולרע, ומסרבים להאזין.
הכותב הינו ר"מ בישיבה תיכונית נתיבות דרור, אור עקיבא