יש קונה עולמו, יש מאבד עולמו, בשעה אחרת

"ויקרא האדם שמות לכל הבהמה וגו'" (ב, כ)
"בשעה שאמר הקב"ה לברוא את האדם נמלך במלאכי השרת. אמרו לו: אדם זה מה טיבו אמר להם: חכמתו מרובה משלכם, הביא לפניהם בהמה חיה ועוף. אמר להם: זה מה שמו. ולא היו יודעין. העבירו לפני אדם, אמר לו: מה שמו. אמר לו: שמו שזה מה חמור וזה סוס וזה גמל. א"ל: ואתה מה שמך. אמר לו: אני נאה להקראות אדם. שנבראתי מן האדמה. ואני מה שמי, (אמר) נראה להקראות אדני שאתה אדון לכל. אמר הקב"ה אני ה' הוא שמי שקרא לי אדם הראשון" (מד"ר בראשית יז).
מהמאמר הזה אנו למדים לדעת, הסבא מסלובדקא זצ"ל בספרו "אור הצפון" (ח"ב עמ' ל"ג), שבקריאת השמות לברואים גנוזה היתה חכמה עצומה. שמלאכי השרת לא היה בכוחם להשיגה. בקריאת השמות גם נתגלה שחכמתו של האדם מרובה משל המלאכים השם שאדם קבע לכל יצור, צריך היה לכלול את כל הכוחות שנטבעו בו, את כל רוחניותו ותכליתו המיחדות לו בלבד, שאינן נמצאות בשום בריה אחרת בעולם. נמצא שבשעה קלה ובסקירה אחת עמד אדם הראשון על כל פרט ופרט בכל בריה מבין כל אלפי רבבות הנבראים בעולם ובחן את כל מהותם ותכונתם, ובדק אם יש דומה לו.
בנוסף לבעלי החיים אשר על פני האדמה בדק האדם ובחן בשעה זו, גם את כל העולמות העליונים והתחתונים, את המלאכים, השרפים והאופנים, אשר אין מספר לנדודיהם. וגם להם להשכלים הנבדלים, קבע את מהותם הרוחנית ותפקידם בבריאה מששת ימי בראשית עד לנצח נצחים.
ועוד שאלו השי"ת "ולי מה נאה להקראות". השיב. "אדני שאתה אדון לכל". והיינו שלאחר שהכיר את כל הנבראים כולם כאמור, ידע והכיר לקרוא להקב"ה - אדון, כלומר, שבא למעלות העליונות של החכמה והבחין את אדנותו יתברך על הכל.
והנה בשעה שהקב"ה שאל את האדם: "ולך מה נאה לקרוא": "אדם כי מן האדמה נלקחתי". לכאורה תמוה הדבר. הרי לכל הברואים קבע שמות לפי רוחניותם, ולמה דוקא לעצמו קרא על שם החומר שבו שלוקח מן האדמה.
אולם, בשם זה גילה האדם את עצמיותו האמיתית שבה נעוץ כל סוד מהותו. אמנם הכיר אדם הראשון שמצד אחד גדול הוא מאד ונעלה על כל הברואים, עד שהקב"ה התפאר בו ואמר: "יתוש קדמך" (ראה ב"ר ח'). ולא עוד אלא אף באותה שעה ששכלים נבדלים לא רואים בו שום הנשמה ומבקשים לומר לפניו קדוש, רואים אותו בשמים בגלל העלם משהו מאותה עליה - מחריב עולמות עליונים ותחתונים, וקונסים עלי מיתה לו ולכל הדורות אחריו. ומשום שהוא הכיר שבגלל סטיה כלשהי בעלייתו, עלול הוא בכל רגע ליהפך לאדמה שממנה לוקח. כפי שאמנם נאמר לו לאחר חטאו "עפר אתה ואל עפר תשוב". קרא לעצמו אדם. בהכרה זו התגלתה חכמתו הגדולה, וזוהי צורתה האמיתית של החכמה.
וכן מצינו אצל משה רבינו עליו השלום, אדון הנביאים, עם כל מעלותיו הנפלאות מאד שעלה למרום וקיבל התורה מאת ה', והקב"ה העיד עליו: "בכל ביתי נאמן הוא", ונקרא בתורה "איש האלהים". אמר על עצמו "ונחנו מה". ואכן זוהי גדולתו של משה שהכיר בעצמו מהותו זו, והתורה מציינת: "והאיש משה עניו מאד מכל האדם על פני האדמה".
ויותר מזה, מצינו, שלמרות הכרה זו, בהגיע האדם למדריגת הענותנות, עלול הוא להתעלם משלימות המעלה ולבוא לידי טעויות חמורות ולהחריב עולמות שכן חז"ל "ענותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את כיתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" (גיטין נ"ו) חז"ל קובעים למעלתו של ר' זכריה את הענוה, שהיא צורת החכמה האמיתית של האדם, ובכל זאת ע"י סטיה קלה ואי השלמתה, הביא לידי חורבן בית המקדש זוהי מהותו של האדם, שמן האדמה לוקח.
ועדין אין סתירה בין הווצרותו של האדם מן האדמה לבין גדלותו ועליונותו, כי כשם הוא עלול ע"י העלם כל שהוא בשלבי עלייתו - לרדת בבת אחת למדרגות הפחותות ביותר. כן גם בכוחו לעלות בבת אחת מהמדרגות התחתונות ביותר עד למעלות העליונות לאין שיעור. ותליינו של רבי חנינא בן תרדיון יוכיח.
סיפרו חז"ל שאמר לרבי חנינא בן תרדיון: "רבי, אם אני מרבה, בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבך. אתה מביאני לחיי עוה"ב, אמר לו: הן. "השבע לי". ונשבע לו. מיד הרבה בשלהבת וכו' אף הוא קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: "רבי חנינא בן תרדיון והקלצטונירי מזומנין הן לחיי עוה"ב. (ע"ז י"ח).
(ילקוט "לקח טוב")