אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה נברא ישר, הושם בגן העדן והיה אמור לעבוד שם את בוראו בשמחה ובטוב לבב. אף על פי כן נכשל הוא יחד עם רעייתו וגורש משם בבושת פנים. את המחיר משלמת האנושות עד היום. כיון שחז"ל לימדונו כי מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה (דברים רבה פרשה ו ד"ה ד"א בן) אנו חייבים לשאול את עצמנו היכן היה הכשלון הראשון.
הבה נעיין בפסוקים וננסה למצא את התשובה שם:
"וַיִּקַּח יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: וַיְצַו יְקֹוָק אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת: וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: (בראשית ב', טו - יח)
הביטויים "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" שמשמעותם בפשט היא "עשה ולא תעשה" מפורטים בפסוקים הבאים, בהתאמה:
"וַיְצַו יְקֹוָק אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל"-עשה.
"וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ"-לא תעשה.
במציאות אידאלית זו האדם היה אמור להסתובב ברחבי הגן הנפלא, להינות מפירותיו ולהתמלא במצוות. אכן במקביל נאסרה על האדם האכילה מעץ הדעת טוב ורע. יחד עם האזהרה בא גם העונש:
"כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת"
מוכח מן הפסוקים כי רק אחרי כן, הצטרפה גם האשה אל האדם בגן. אנו רשאים להניח כי האדם היה אמור להעביר אל אשתו את המסר האלקי בצורה מדוייקת.
דא עקא מתוך דו השיח של האשה עם הנחש, מתברר שלא כך היה. האשה מעבירה אל הנחש את המסר הרוחני כפי שהיא קיבלה אותו:
"וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל: וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן" (בראשית ג', ב - ג)
רבים מן הפרשנים שמים את הדגש על התוספת שהוסיפה האשה "וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ" כמה שאפשר לנחש להכשילה. אנחנו נעיר היום על כיוון אחר המבוסס על דיוק של בעל ה"משך חכמה" במקום.
האישה איננה מזכירה את מצוות העשה לאכול ולהנות מפרות הגן, הציווי האלקי מיוחס בדבריה רק לאיסור לאכול מעץ הדעת טוב ורע.
מציאות רוחנית שכזו, האשה שמסתובבת בגן אוכלת מן הפירות אבל לא כמי שמקיים את מצוות הבורא, מציאות שכזו איננה נחשבת כעבודת ד' ואין שכרה הרוחני בצידה (כך מוכיח הרא"ה בחידושיו למסכת ראש השנה) וממילא איננה מגינה בבחינת מצוה גוררת מצווה. לכן ברור למה הנחש בחר באשה כמטרה ולא באדם שכבר קיים מצוות רבות.
וז"ל רבנו מאיר שמחה הכהן גדול מדווינסק:
"מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל – פירוש הוא מצווה להחיות נפשו ולהינות מפרי הגן וכמו דאמר בירושלמי סוף קידושין עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראה עיניו ולא אכל. ואם אמר האדם לאשתו כי השם יתברך צוה לאכול מן הגן אף שלא כיוונה למצווה מכל מקום היה קיומה מגן שלא לאכול מעץ הדעת. אבל כיון שלא אמר לה במצוות השם יתברך לאכול ולא קיימה המצווה וכדברי הרא"ה באוכל מצה וסבר שהוא חול לא יצא (גם למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה). וכמו שלא הזכירה חווה הציווי רק בלא תעשה, לכן לא הגין עליה ועברה הלא תעשה".
מחידוש זה עולה מסר חשוב מאוד. יש להדגיש בעבודת השם את הפן ה"מותרי" של עבודת השם לא פחות מאת הצד ה"איסורי". הזהירות חייבת לכלול לא רק את ההימנעות ממעבר על איסורים אלא גם את החיוב
להינות מעולמו הנפלא, הרוחני והגשמי שהקב"ה נתן לנו.
התדמית הציבורית של ה"אמונה" הייתה נשכרת מכך לאין שיעור.