על הרוח

"ורוח אלוקים מרחפת על פני המים". ד"ר משה מאיר מתחיל מבראשית ומפרש

ד"ר משה מאיר 27/10/16 14:32 כה בתשרי התשעז

על הרוח
משה מאיר, יחצ, צילום: משה מאיר, יחצ

המחלוקת, היא הלב של מקורות היהדות. צורתה של המשנה היא המחלוקת. מכאן הקרנה על התלמוד ועל התורה שבעל פה בכלל. רבי יוסף קארו בנה את ה'שולחן ערוך' על אדני הכרעת הרוב בין שלושת הפוסקים הגדולים - הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, פסיקה שהיא גיבוש של ערך המחלוקת: אין אמת תבונית, יש הכרעה על פי רוב בין אמיתות שונות. אך שורש המחלוקת, נמצא כבר בתורה שבכתב.

השניות שבין ארבעת החומשים ובין ספר דברים, מעמידה קולות שונים שהם ליבה של המחלוקת. גם באותו ספר ישנן פרשות הזוכות לקולות שונים, כמו סיפור הבריאה שבפרשתנו. יש פערים והבדלים בין סיפור הבריאה בפרק א', ובין סיפור הבריאה בפרק ב'. זאת צורת המחלוקת. ואפילו סיפור אחד - כגון תיאור הבריאה ביום הראשון - מתפצל לשני סיפורים אפשריים ושונים:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר.[1]

על פי קריאה אחת - בתחילה ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, ואז הארץ היתה תוהו ובוהו. על פי קריאה שניה - הפסוק הראשון הוא תיאור כללי של כל הבריאה, הפסוק השני הוא ההתחלה. ההתחלה - על פי קריאה זו - היתה מצב נתון של תוהו ובוהו וחושך על פני המים.[2] ההתערבות של אלוהים היתה בבריאת האור, התחלת שימת הסדר בכאוס. ההבדל בין שתי הקריאות הוא 'תהומי': על פי הקריאה הראשונה - הבריאה היא יש מאין, על הקריאה השניה - יש מיש.[3] בכך מוטבעת צורת היסוד של מקורות היהדות כבר בראשיתם - המחלוקת.

בואו ונתבונן בביטוי המופיע בפסוק השני - 'רוח אלוהים'. הדימוי מתחיל מתמונה, התמונה של הרוח. הרוח היא מצב הצבירה השלישי של החומר, לאחר המוצק והנוזל. התמונה הכוללת מכילה את שלושת מצבי הצבירה, והרוח - הקלוש שביניהם - מקושרת לריבונו של עולם.[4] 'רוח אלוהים' בתנ"ך לא מקושרת רק לאלוהים, היא גם מקושרת לאדם. היא הרוח המייחדת את יוסף מכל החרטומים[5], היא רוח היצירה המבדילה את בצלאל מכל היוצרים[6], היא השורה על בלעם[7], היא - במיוחד - רוח הנבואה השורה על שאול[8]. מקרה רוח אלוהים השורה על שאול מעניין במיוחד, מפני שהביטוי הזה מסמן גם את הרוח הרעה השורה עליו[9] מכל אלה עולה כי 'רוח אלוהים' מסמנת את מה שמעבר לרוח האדם הרגיל. את הנבואה, את ההשראה ואפילו את סערת הנפש החולה.

מנגד לביטוי 'רוח אלוהים', מופיע הביטוי - 'רוח האדם'. כך שואל ותוהה קהלת:

אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי: עַל דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם לְבָרָם הָאֱלֹהִים, וְלִרְאוֹת שְׁהֶם בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם.

כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם, כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל, וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל.

הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד, הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר.

מִי יוֹדֵעַ, רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ?![10]

קהלת תוהה, האם האדם הוא רק עפר, בשר ודם. או שמא יש בו משהו מעבר לחומר, 'משהו' המסומן על ידי ה'רוח'. גם אם יש רוח לאדם, לא ברור לו האם היא עולה למעלה ונבדלת מרוח הבהמה, או שמא היא יורדת למטה ואיננה נבדלת מרוח הבהמה. 'הרוח' שסימנה בבראשית את אשר מעבר לחומר של העולם, מסמנת אצל קהלת את אשר מעבר לחומר ממנו עשוי האדם.

בצידם של 'רוח אלוהים' ו'רוח האדם', יש בתנ"ך רוח שלישית:

לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים, וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי.

אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ, וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי.

הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ, וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי.[11]

בין 'רוח אלוהים' ו'רוח האדם', ניצבת 'רוח הקודש'. מהי 'רוח הקודש'? האם היא 'רוח אלוהים' בדומה לרוח הנבואה השורה על האדם? או האם היא רוח האדם המתחדשת בקרבו?

הפילוסוף הרמן כהן, חידש חידוש מרתק ביחס לרוח הקודש.[12] כהן הורה, כי הדת מחדשת מבנה חדש של מושג, ובכך משלימה את השיטה הפילוסופית. המושג הרגיל של הלוגיקה, הוא מושג חד ערכי. 'כיסא' או 'אדם', הם מושגים שיש להם מרכז אחד. למרכז הזה אפשר לצרף תואר: 'הכיסא כחול', או 'האדם חכם'. המרכז נותר אחד, והתואר - מתאר אותו. אם נתאר את ה'כיסא' בתואר 'גדול', המבנה המושגי יישאר על מקומו. אם נתאר את ה'אדם' ששמו ראובן כ'אח' של שמעון, המבנה המושגי יישאר - הנושא - 'ראובן' והתואר - 'אח של שמעון'. הדת מחדשת מבנה מושגי אחר. מכיוון שהבסיס של הדת הוא 'אלוהים', ו'אלוהים' מצטרף ל'אדם', נוצר מבנה מושגי דו ערכי. אי אפשר לדבר - לטענת כהן - על 'אלוהים' כשהוא לעצמו, אלא רק על ההצטרפות הדו קוטבית: {[אלוהים] - [אדם]}. מכאן נפתח פתח להצטרפויות אחרות, כגון - {[אדם] - [אדם]} - תבנית המהוות את המהות של מושג ה'חברות'. 'רוח הקודש', היא אחד הביטויים של ההצטרפות {[אלוהים] - [אדם]}. היא איננה תואר של אלוהים השורה על האדם, והיא איננה תואר של האדם בהתעצם רוחו. רוח הקודש היא פרי ההצטרפות שבין 'אלוהים' ובין ה'אדם', היא שורה בתווך שביניהם.

פתחנו את דברינו במושג ה'מחלוקת'. ה'מחלוקת' היא אחד הביטויים להצטרפות שבין 'אדם' ל'אדם'. ההכרה באדם אחר, מקפלת בחובה את ההבנה כי יש לו דעת אחרת, תמונת עולם אחרת, עמדה אחרת. התורה, בהציגה את ה'מחלוקת' כתבנית היסוד שלה, מעצבת את תודעת לומדיה וקוראיה, בתבנית ההצטרפות שבין תמונה לתמונה אחרת. ההכרה בהצטרפות שבין בריאה יש מאין לבין בריאה יש מיש, מכריחה את הקורא להיות אדם מצטרף, אדם המבין עד תהומות ליבו כי רק האחר משלים אותו. עמדתי שלי היא: צורת היסוד של מקורות היהדות היא המחלוקת. מכאן - צורת היסוד של מקורות היהדות היא ההצטרפות. מכאן - היות יהודי משמע היות אדם מצטרף המכיר כי רק האחר משלים את קיומו.



[1] בראשית א' א' - ג'.

[2] 'תהום' בשפה התנ"כית הם המים, כפי שאפשר ללמוד ממופעיה השונים של המילה.

[3] ראו בפירוש הרמב"ן לתחילת הפרשה.

[4] תמונה מעין זו היא תמונה ראשונית, המופיעה בוואריאציות שונות בתרבויות שונות. לשם דוגמה: תורתם של הפילוסופים הקדם סוקרטיים, מהווה את ראשית הפילוסופיה והמדע. הראשון שבהם - תאלס - הורה כי 'הכל מים'. השני - אנאקסימנדרוס - הורה כי 'הכל הוא הבלתי מוגבל', והשלישי - אנקסימניס - הורה כי 'הכל אוויר'. כאן התנודה היא בין שני מצבי הצבירה הקלושים - נוזל וגז, ובין המופשט מן החומר, הבלתי מוגבל.

[5] בראשית מ"א ל"ח.

[6] שמות ל"א ג'.

[7] במדבר כ"ד ב'.

[8] שמואל א' י' י'.

[9] שמואל א' ט"ז ט"ו, ט"ז, כ"ג, וי"ח י'.

[10] קהלת ג' י"ח - כ"א.

[11] תהילים נ"א י"ב - י"ד.

[12] 'דת התבונה ממקורות היהדות' שער שביעי, 'רוח הקודש'.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר