בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. בששת ימי הבריאה מתרחש תהליך בו אחדות מתחלקת להפכים. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. אחדות כוללת את הכל, מערבבת, יש בה חיסרון. אם לא יוצרו הפרדות, הגדרות, הבדלות, יהיה תוהו ובוהו.
כך נוצרו אור וחושך, יום ולילה, שמש וירח. הים הופרד מן היבשה. ארץ מול שמים ,מים תחתונים ומים עליונים. חיות על הארץ ועופות בשמי מרום. עצים נותני פרי וצמרתם לגובה לעומת ירקות על האדמה. גיוון, שונות, והכל אחד.
הפלא הגדול ביותר מתרחש בבריאת האדם. נזר הבריאה.
האדם הוא אחד שלם, אך הוא עשוי משניים שהם הפכים, זכר ונקבה, איש ואשה.
נחלקו המפרשים לגבי בריאת האדם. איך בדיוק נוצרה האשה מן הצלע.
שלושת הגרסאות המוכרות לנו בחז"ל משלימות זו את זו ברעיון השלם המסתתר מאחוריהן.
גרסה אחת מתארת יצור שהוא אנדרוגינוס, מורכב מזכר ונקבה, שנעשתה הפרדה בין חלקיו. גרסה שניה מתארת תאומים סיאמיים, מחוברים בצלע, וזהו סוד הנסירה. במקום שיהיו בזיווג של אחור באחור הם הופכים להיות זיווג של פנים בפנים. החסידות מרבה לעסוק ברעיון זה. גרסה שלישית התואמת פשוטו של מקרא, מתארת ניתוח בהרדמה שנעשה לאדם שהוא זכר. ממנו נלקחת צלע שה' בחכמתו רוקם עליה עור וגידים והיא הופכת להיות אישה.
פקיחת העיניים של הזכר הרואה מול עיניו בתימהון את האשה שנוצרה ממנו, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, היא פקיחת עיניים נצחית של זכר מול נקבה באהבת האיש לאישה. בפירושו 'העמק דבר' לתורה, רואה הנצי"ב מוולוז'ין את ההבדל בין האשה הראשונה לנשים שתהיינה אחר כך. אשה ראשונה זו היתה חלק מבשרו של האיש ממש. הוא רק היה צריך לרצות משהו והשדר ממוחו עבר מיד לאשה, כמו ליד או לרגל. מה שאין כן בנשים שתבראנה לאחר מכן, להן כבר יהיה רצון משלהן. מה חבל.
לא נדע איך היא נראתה בדיוק, האשה הראשונה הזו. חז"ל אומרים עליה שהקב"ה קישטה בעשרים וארבעה מיני קישוטים, כדי שתפעם רוחו של האיש הפוקח את עיניו מולה. מסר לדורות. מן הסתם היתה יפה בעיניו וזה מה שחשוב.
המסר העיקרי לבני האדם באשר הם שם הוא נצחי, לעד ולעולמי עולמים: להיות אדם שלם פירושו להיות איש ואשה ביחד. הפכים שהם משלימים זה את זו.
עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד
רש"י, בפירושו לפסוק, ראה את היותם בשר אחד בילדים הנולדים מהם. שם נעשה בשרם אחד. הרמב"ן לעומתו מצטט אותו, אך מוסיף תובנה משלו;
הרמב"ן משווה את בריאת האדם לבריאת החיות. החיות, העופות והבהמות נוצרו מלכתחילה זכר ונקבה מופרדים. אריה ולביאה. תרנגול ותרנגולת, יון ויונה. לכן, אנו מוצאים בטבע חוסר נאמנות לבני זוג בדרך כלל. הלביא הצעיר יתבגר ויבוא על אמו, בדרך הטבע. מה שאין כן באדם. קיימת תכונה גנטית בבני האדם, תכונה גנטית מבריאתם, שגורמת להם להמשך זה אל זו, זכר לנקבה, נקבה לזכר, כי הם היו בתחילת היותם אחד. זהו סוג של קוד גנטי כמו מגנט. נמשכים זה אל זו מבלי לקרוא את פרשת בראשית, את רש"י או את הרמב"ן.
הזכר מחפש את הצלע האובדת שלו, והיא מחפשת את אותו אחד שהיא היתה כלולה בתוכו.
היות זכר ונקבה אדם שלם לא תלויה בצאצאים. אמנם המצווה הראשונה היא פרו ורבו ומלאו את הארץ, אבל גם אם יהיה זוג שלא הצליחו להביא ילדים לעולם, עדיין שלמותם היא בהיותם יחד.
הזוגיות הזו בין האיש לאשה מייצרת את משפחות האדם ואת החברה האנושית באופן כללי.
משימת חיינו היא לשמור על השלמות הזו. לשמר את ההבנה של הקוד הגנטי הזה. להבין את משמעותו. לקדש אותו.
האהבה בין איש לאשתו, בבני האדם באשר הם שם ,היא הכוח המקיים את העולם.
עולם נפלא קבלנו במתנה. חיים מרתקים ניתנו לנו. יש לנו תפקיד לשמור על מתנות מופלאות אלו.