פרשת במדבר: הטרגדיה של אלישבע- חמש שמחות שהפכו לאבל עצום

פרשת במדבר היא הפרשה הראשונה בספר במדבר, ונקראת בלועזית "מספרים" בגלל העיסוק במניינים ובמפקדים בפרשה זו ובהמשך הספר. בד"כ זו הפרשה האחרונה – או אחת לפני האחרונה – בספירת העומר, ובכל מקרה, תמיד נקראת לפני חג שבועות. יש אומרים, כדי להפריד בין הברכות והקללות איתן סיימנו את ספר ויקרא. יש אומרים, כדי שנספור כל אחד ואחת מאיתנו ונוודא שכולנו נעמוד יחד במתן תורה.

לקרוא את פרשת במדבר עלול להרגיש קצת כמו לקרוא ספר טלפונים: כל כך הרבה שמות, כל כך מעט עלילה... אך גם כאן יש כמה גיבורים. אחד מהם – נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה בתקופת המדבר, מי שהקריב ראשון מבין הנשיאים את קורבנות הנשיאים ביום חנוכת המשכן (ראש חודש ניסן, בשנה השניה לצאת בני ישראל ממצרים).

כשנקרא את מגילת רות בשבוע הבא, נגלה שהוא חלק ממשפחה מאד מיוחסת: הוא אביו של שלמון וסבו של בועז, אותו בועז שנשא את רות לאשה, ושהנין שלהם היה דוד המלך:

וְאֵ֙לֶּה֙ תּוֹלְד֣וֹת פָּ֔רֶץ פֶּ֖רֶץ הוֹלִ֥יד אֶת־חֶצְרֽוֹן׃

וְחֶצְרוֹן֙ הוֹלִ֣יד אֶת־רָ֔ם וְרָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת־עַמִּינָדָֽב׃

וְעַמִּֽינָדָב֙ הוֹלִ֣יד אֶת־נַחְשׁ֔וֹן וְנַחְשׁ֖וֹן הוֹלִ֥יד אֶת־שַׂלְמָֽה׃

וְשַׂלְמוֹן֙ הוֹלִ֣יד אֶת־בֹּ֔עַז וּבֹ֖עַז הוֹלִ֥יד אֶת־עוֹבֵֽד׃

וְעֹבֵד֙ הוֹלִ֣יד אֶת־יִשָׁ֔י וְיִשַׁ֖י הוֹלִ֥יד אֶת־דָּוִֽד׃ (רות ד,יח-כב).

גם אחותו של נחשון, אלישבע בת עמינדב, ששמה, יש אומרים, מתאר את הקב"ה כנותן שלמות ושפע (המיוצג במספר שבע), היתה ידועה כאישה בעלת הייחוס והמעמד הנכבד ביותר בישראל. בתלמוד ישנה דעה שאלישבע ויוכבד חמותה הן שפרה ופועה, שתי המיילדות העבריות במצרים, שסרבו לשמוע לדרישתו של פרעה להרוג את התינוקות העבריים (סוטה יא,ב). ע"פ התורה, היא אשתו של אהרון, הכהן הראשון ולכן מכונה גם "אם הכהונה" שכל הכוהנים יצאו ממנה, וגיסתו של משה רבנו. בניה היו פרחי כהונה. בן בנה היה פנחס בן אלעזר הכהן, שהיה כהן משוח מלחמה ופיקד על 12,000 הלוחמים שנלחמו במדין, לקראת סוף ספר במדבר.

המדרש מספר על היום הטרגי, בן מתו שני בניה, נדב ואביהו, ביום הקמת המשכן, כשאלישבע מסמלת את תהפוכות החיים: חמש שמחות היו צריכות להיות לה באותו היום. אין ספק שהיתה גאה ומאושרת לראות את בעלה, גיסה, אחיה, בניה ובן בנה – כל אחד בתפקידו הראוי והמיוחד ביום חנוכת המשכן, ובן רגע, נהפכה שמחתה לאבל (זבחים קב,א, ויקרא רבה כ,ב). מסורת מהמאה ה-12 טוענת שקברה של אלישבע נמצא בטבריה, לא רחוק מקברן של יוכבד, חמותה, וציפורה, גיסתה, אשתו של משה.

אך נחזור לנחשון, שנהיה מפורסם לא בגלל נשיאותו ולא בגלל קרבתו לדוד המלך וגם לא בגלל אחותו, אלא מפני שעל פי חז"ל, הוא היה הראשון שקפץ למים בים סוף, עוד לפני שהים נקרע. באותה שעה, משה היה מתפלל לקב"ה, ושאר השבטים "היו מנצחים זה עם זה. זה אומר: אני יורד תחילה לים וזה אומר: אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו עומדים וצווחים - קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה. אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים, וזה אומר אין אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה אלו באלו קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה" (סוטה לו:ב-לז:א). בלב הבלגן, נחשון זיהה מעשה אחד, ספציפי, כביכול פשוט, שהוא יכול לעשות כדי לעזור לעם ישראל, למרות שאף אחד לא הבטיח לו שום תוצאות ודאיות.

נחשון בן עמינדב: סיפור של גבורה וחלוציות

חז"ל גם האירו את הקשר שבין אומץ ליבו של נחשון לכך ש(בפרשת נשא, בשבוע הבא), הוא יהיה זה מבין השבטים שיקריב את קרבן הנשיאים תחילה. מכיון שכתוב עליו המקריב ביום הראשון הבינו זאת שהוא "ראשון לכל ימות השנה", ו"משלו הביא, ולא שגבה משבטו והביא" (כלומר, לא אסף תרומות אלא הביא מכספו ועושרו שלו - ספרי במדבר מח,א). שם יתואר כ"הַמַּקְרִ֛יב בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן אֶת־קׇרְבָּנ֑וֹ נַחְשׁ֥וֹן בֶּן־עַמִּינָדָ֖ב לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה"... (במדבר ז:יא-יז). האור-החיים מוסיף עוד שדוקא עליו לא נאמר נשיא כמו שנאמר בכל יתר השבטים "לומר כי ראוי הוא נחשון להקריב ראשון הגם שלא היה נשיא ומעלתו מצד עצמו, מה שאין כן בכל שאר הנשיאים, כי מעלתם היא לצד היותם נשיאי השבט לבד. עוד ירצה להפליג מהותו שלא היה מחשיב עצמו כנשיא אלא כאחד מבני השבט"... (אור החיים על במדבר ז, יב:ב) כלומר, צנוע וענו, עושה מה שצריך ויכול, בלי ציפיות, בלי תנאים, בלי פרסומת מיותרת.

כשעמדו בני ישראל על שפת הים בחרדה גדולה לחייהם – המצרים מאחוריהם, המדבר מצידם, והים לפניהם, משה ניסה לחזק אותם באומרו: "ה׳ יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִשֽׁוּן" (שמות יד, יד). פשט הדבר הוא – ׳אל תדאגו, הקב"ה הוא ילחם בעבורכם את המלחמה, וכל שעליכם לעשות הוא לא להפריע׳, אבל, בגלל עושרה המופלא של השפה העברית יתכן שאפשר לקרוא את הפסוק גם כך: ׳הקב"ה הוא ייתן לכם לחם, אבל אתם, עליכם עדיין לחרוש את האדמה׳... ואני חושבת שנחשון בן עמינדב חשב על האפשרות השניה.

נחשון הפך לסמל לראשוניות, העזה וחלוציות בהסטוריה היהודית, ודברים רבים נקראו על שמו (המבצע לפריצת הדרך לירושלים במלחמת השחרור, יחידות צבאיות, קיבוץ, צוותים שונים, ועוד), אבל אולי יותר מכל, הוא מזכיר לנו לעשות את מה שביכולתנו במקום ובזמן שאנחנו נמצאים, בלי חשבונות ארוכים ומסובכים, רק מפני שיש לפנינו ים שעלינו לעבור וביחד.