"צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו"
חז"ל בתענית דורשים את הפסוק כך: "ביום חתונתו – זה מתן תורה".
הקשר הזה שבין מעמד הר סיני ליום חתונה, בין עם ישראל לקב"ה, הוא הרבה יותר מסמליות. זה קשר של אהבה, בחירה, ואמון הדדי.
אני סומך עליכם
במסורת החסידית, מוסר המגיד ממזריטש הסבר מופלא: חג השבועות הוא החג שבו הקב"ה אומר לעם ישראל – אני סומך עליכם. לא בגלל מה שכבר עשיתם, אלא בגלל מה שאתם יכולים להיות, בגלל מה שמצופה מכם, בגלל מה שעוד תעשו.
כשהוציא ה' את ישראל ממצרים, הם היו הרי במצב רוחני ירוד – "ואת עירום ועריה". הנביא יחזקאל מתאר את המצב שלנו , של עם ישראל בראשיתו, כשל ילד נטוש שזה עתה נולד, חסר כל. הקב"ה רחץ, הלביש וטיפל בנו, כמו הורה המטפל ברוך וברגישות בתינוק.
הורה לא סומך על תינוקו שזה עתה נולד. הוא מחזיק לו את הבקבוק, מנקה אותו, מאכיל אותו – והתינוק? לא יודע כמעט כלום על ההורים שלו. אבל ה' לעומת זאת כן סומך עלינו, והוא עושה את זה בדיוק ביום חג השבועות.
למה לא "בר מצווה"?
אם היו שואלים אותנו למה לדמות את מעמד הר סיני, אולי היינו עונים: "בר מצווה" – מעמד שבו הילד מקבל ברצון או בכפייה את עול/נועם המצוות שאיתם יצטרך להתמודד במשך חייו כנער בוגר.
אבל חז"ל האמת לא בחרו בזה. הם הלכו צעד קדימה, בחרו באירוע מכונן אחר, וקבעו– זהו יום חתונה.
למה דווקא חתונה? מה יש בחתונה שאין בבר מצווה?
חתונה – התערבבות של עולמות
על הפסוק "ולא תתחתן בם" (דברים ז'), כותב התרגום יונתן בן עוזיאל: "ולא תתערב".
חתונה היא לא רק טקס, היא התערבבות. שני עולמות שגדלו לבד במשך זמן ארוך, כל אחד התרגל למציאות העצמית שלו, פתאום הם הופכים להיות ממש עולם אחד. כשאני אומר למישהו "אין לך בה חיתון" – אני בעצם אומר שאין לו יכולת להתערבב איתה, להתחבר איתה באמת.
המדרש (תנחומא, סימן ט"ו) מוסיף על כך:
המדרש מתאר את רצונו של ה'באומרו "כל אשר חפץ ה' עשה..."? 'אמר הקדוש ברוך הוא- השמים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם' והמדרש ממשיל למשלך שאסר לשני ממלכות להגיע זה אל איזורו של זה. וכך הנמשל כשברא ה' את העולם גזר שמי שלמעלה בשמיים לא יגיע למטה וכן ההפך. אך כשרצה לתת את התורה ביטל את הגזירה וקבע שתחתונים עולים למעלה ועליונים יורדים למטה. יש חתונה! יש התערבבות.
זו הייתה חתונה אמיתית – התערבבות של שמיים וארץ.
לא רק מצוות – קשר פנימי
הקב"ה לא נתן לנו רק ספר חוקים, הוא בחר בנו. כמו חתן שמניח טבעת על אצבע הכלה, ואומר: "הרי את מקודשת לי". גם אנחנו אומרים לו – "נעשה ונשמע". אנחנו שלך.
זו לא ברית עסקית – זו אהבה עמוקה.
העם היהודי שונה מהעמים האחרים. אנחנו לא רק עם של דת, אלא עָם עִם זהות. כשֵמן שלא מתערבב עם מים – כך יהודי לא מתערבב בגויים. זו הסיבה לחומרה הגדולה באיסורי "חתנות" עם גויים – לא כי יש סיכוי לנישואין הלכתיים, אלא כי יש סכנה להתערבבות. אך הקב"ה "התחתן" איתנו. הוא לא רק בחר בנו – הוא רוצה שנעשה את הארץ לשמיים, שנכניס קדושה לכל פינה בחיים.
ביום חג השבועות, אנחנו לא רק חוגגים את מתן תורה. אנחנו חוגגים את האמון של ה' בנו, את הקשר הבל ינותק בינינו לבינו – ואת ההזדמנות להפוך את חיינו לעליונים יותר.
נסיים בסיפור הממחיש גם הוא כמשל, את הקשר המיוחד בין ישראל לה', ועד כמה לא מובן מאליו שקיבלנו על ידו את התורה, שבחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו, ומנגד גם את הבחירה שלנו בו.
בעיירה קטנה גר חתן צעיר שנכון להתחתן. השדכן סיפר לו על כלה נפלאה - חכמה, יפה ובעלת מידות טובות. החתן שמח מאוד, אך הייתה בעיה אחת: הכלה התגוררה בעיר רחוקה, והוא מעולם לא ראה אותה.
ביום החתונה, כשעמד החתן תחת החופה, פתאום שמע לחישות: "איך הוא יכול להתחתן עם מישהי שמעולם לא ראה? מה אם היא לא תתאים לו? מה אם הם לא ידברו באותה שפה?"
החתן הקשיב ללחישות ולפתע עמד ואמר בקול רם: "אתם צודקים - אני באמת לא מכיר את כלתי. אני לא יודע איך היא נראית, איך היא מדברת, ומה המזג שלה. אבל יש לי אמון! אמון באדם שיזמן את השידוך הזה, אמון בדרך שבה הוא הוביל אותנו לרגע הזה, ואמון בכלה עצמה - שהיא מוכנה להתחתן איתי למרות שגם היא לא מכירה אותי!".
וכך, בקול בטוח וברור, אמר החתן: "הרי את מקודשת לי" - לא בגלל מה שהוא יודע עליה, אלא בגלל האמון וההבטחה של מה שיכול להיות.
חג אהבה שמח.
הכותב הוא רב קהילה ברחובות, מחנך ומשורר ישראלי