אחד ה"מניינים" המרתקים ביותר בירושלים, נחבא אל הכלים באחת החצרות האחוריות בלב ה"מדרחוב". שם, בחצר הקטנה שמאחורי המאפייה, נקבצים מדי יום עשרות אנשים בצהרי היום לתפילת המנחה: פועלים קשי יום מן המאפייה הסמוכה, ששאריות הקמח הלבן וכתמי השמן ניכרות על ידיהם וסינוריהם; עורכי דין מחויטים ומעונבים; רופאי שיניים בחלוקיהם הלבנים; סוחרי עתיקות ובגדים וסתם עוברי אורח המבקשים ליטול פסק זמן קצר מהמולת היום ולהתכנס לתפילה משותפת. בכל יום בעלות המנחה, עם סיום התפילה, אומר אחד המתפללים כמה הלכות, כדי לזכות את המבקשים לומר "קדיש דרבנן". ולא אחת, כאשר חכם ההלכה היומית מאריך בדבריו, ומטריח על הציבור שלא לצורך, דוחקים בו שאר המתפללים בקריאות קצובות: "רבי חנניא, רבי חנניא".
זר כי היה נקלע למקום, היה עלול לסבור בטעות שמא לאיש קוראים רבי חנניא. אך בשפת הקוד היהודית, "רבי חנניא" הוא צופן, כינוי למאמרו הנודע של רבי חנניא בן עקשיא: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר ה חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר ".
מימרה זו, החותמת כל לימוד ראוי לשמו, נמשכת בכמעין התניה פבלובית באמירת "קדיש דרבנן", עד שהייתה לנכס צאן ברזל שלא תמיד ניתנת שימת לב ראויה לתוכנו.
לדברי רבי חנניא, ריבוי המצוות נתפש כברכה, שתכליתה "לזכות את ישראל". אכן, יש בה גם פח יקוש פוטנציאלי, שהרי ככל שיש יותר מצוות - בין מצוות עשה ובעיקר מצוות לא תעשה - כך גובר החשש שיהודי מן השורה לא יוכל לעמוד במשימה הכבדה שהוטלה על שכמו. אילו הוטלו עליו עשר הדיברות בלבד, או אפילו חמשים מצוות, אפשר שהיה עומד בכך, אך תרי"ג-613 מצוות בחדא מחתא, בבת אחת?
מסורת זו לא בא זכרה במקרא. היא מופיעה לראשונה בדברי רבי שמלאי (מכות כג, ע"ב): "שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה - שלוש מאות וששים וחמש לאווין כמניין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא: מאי קרא [מהו מקורה]? "תורה ציווה לנו משה מורשה" (דברים לג, ד). "תורה" בגימטריא, שית מאה וחד סרי הוי [=611 הן]; אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום".
אכן, גם לאחר קביעת המניין לא נתבאר אלו מצוות בדיוק כלולות במניין המצוות, ומהם הפרמטרים שעל פיהם יש למנותן. למן תקופת הגאונים ואילך, החלו חכמי ישראל בניסיון לאתר את 613 המצוות, וחלקן אף נתגבשו לכלל פיוטי "אזהרות", שרבים מפייטים בהם בחג מתן תורה, חג השבועות.
כדרכה של תורת ישראל, לא מעטים חלקו על עצם העיסוק במניין המצוות, או על פרט כזה או אחר שנכלל או הושמט בהן. כך, למשל, כתב רבי אברהם אבן עזרא בשער השני מספרו "יסוד מורא וסוד תורה": "ראיתי כמה חכמים סופרים שש מאות ושלש עשרה מצוות על דרכים רבים; יש מהם שספר בישול גדי [=לא תבשל גדי בחלב אמו"] פעם אחת, ויש שספרו בשלוש מצוות, כנגד שנכתב בתורה שלש פעמים, וחכמינו דרשום [=וביקשו לתת הסבר וטעם לכפילות זו], ורבות ככה. ויש מי שיספור הפרטים והכללים. ויש שסופרים פעם הפרטים לבדם ופעם הכללים לבדם. ויש שסופרים מצווה אחת שבאה בשתי לשונות והטעם [=הכוונה] אחד. ועל דרך מחקר האמת, אין קץ למספר המצוות, כאשר אמר המשורר (תהילים קיט,צו): לכל תכלה ראיתי קץ, רחבה מצוותך מאוד. ואם נספור רק הכללים והעיקרים ומצווה שהיא עומדת לעד, אין המצוות עשירית משש מאות ושלוש עשרה".
כנגד גישה זו, ה"מרבה" במניין המצוות כדי ל"זכות את ישראל", מופיעה גישה אחרת בהמשך הסוגיה התלמודית שבה מנסים חכמים להדגיש את סוד ה"צמצום": "בא דוד והעמידן על אחת עשרה, בא ישעיהו והעמידן על שש, בא מיכה והעמידן על שלוש, חזר ישעיהו והעמידן על שתיים, בא חבקוק והעמידן על אחת".
עיון במצוות שתלו חכמים בנביאים אלה, כמו גם בפסוקים שהם מתבססים עליהם, מגלה שרוב המצוות הן דווקא מצוות שבין אדם לחברו או לחֶבְרָתו, ולא בין אדם למקום.
כך, למשל, כנגד 11 מצוות שהעמיד דוד, מובא הפסוק בתהלים "מזמור לדוד, ה מי יגור באהלך, מי ישכון בהר קדשך? הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה יכבד נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם"; כנגד השש שהעמיד ישעיהו, מובא הפסוק (ישעיהו לג) "הולך צדקות ודובר מישרים מואס בבצע מעשקות נוער כפיו מתמוך בשוחד אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע", וכנגד השלוש שעליהן העמיד מיכה את כל עולם המצוות, מובא הפסוק (מיכה ו) "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ה א-להיך".
מעבר לסוד הצמצום, שתורה גדולה הוא ולימוד הוא צריך, דומה שיש כאן דגש נוסף. בשונה מהתפיסה המקובלת על רבים משלומי אמוני ישראל, שמירת מצוות אינה עניין רק להקפדה על שמירת שבת, הלכות צניעות ושמיטה בכל חומרותיהן, או להתהדרות בהקפדה ל אכילת מאכלי "גלאט כושר".
תורת ישראל מקפידה לא פחות גם על שמירה קפדנית על כך שכל הליכותיו של אדם, גם בענייני ממון, היחס לזולת ולחברה, יהיו "גלאט יושר", רצופי אהבת יושר ויושרה, אמת וצדק, הצנעת לכת ועשיית חסד.