לאחרונה התעורר פולמוס נרחב באשר לשאלה האם גאולתנו היא עובדה קבועה וקיימת, ואין היא תלויה במעשינו הבחיריים. לכבוד יום גאולת ירושלים, ננסה לבחון את הסוגיה על רקע דרשה המבוססת על תמיהתו של הנביא חבקוק, ששאל מדוע ה' אינו מתערב בעולם ומעניש את הרשעים.
וכשבא חבקוק אמר: "על משמרתי אעמודה ואתיצבה על מצור" (חבקוק ב', א) - מהו מצור? מלמד שצר צורה ועמד בתוכה ואמר: איני זז מיכן עד שתודיעני דבר זה ... אמר ליה הקב"ה: כשאמרתי בגלות הראשונה "לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם" (ירמיה כ"ט, י) ולא היו מאמינים, אלא היו אומרים: "בנו בתים ושבו" (שם, ה), וכיון ששלמו שבעים שנה, מה כתיב שם? "כה אמר כורש מלך פרס [כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם. מי בכם מכל עמו יהי אלֹהיו עמו ויעל לירושלם]" (עזרא א', ב-ג) - ואף עכשיו כשתגיע הקץ מיד אני אגאלם, דכתיב "כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה" (ישעיה ס"ג, ד). כיון ששמע חבקוק כך, מתחיל לפול על פניו מתחנן, ואמר לפניו: רבונו של עולם, אל תדון מזיד אלא שוגג, הדא הוא דכתיב "תפילה לחבקוק הנביא על שִגיוֹנות" (חבקוק ג', א). מדרש שו"ט ז, יז
באופן ראשוני, נראה כי התשובה שמציעה הדרשה לשאלת חבקוק, נעוצה בקביעה כי קיים "יום נקם" ו"שנת גאולי", זמן ספציפי שבו ה' יעניש את הרשעים ויגמול טוב לצדיקים. המדרש טוען שכשם שהקב"ה עמד בהתחייבותו להחזיר את ישראל לארץ שבעים שנה לאחר גלות בבל ולבנות את הבית השני, על הנביא להאמין שישנו גם תאריך שנקבע לגאולה השלישית, ואז יגאל ה' את ישראל וישוב לשפוט בין צדיק לרשע באופן גלוי בעולמנו.
ברם, שתי קושיות קיימות על קריאה זו של המדרש. ראשית כל עולה השאלה מדוע נבהל כל-כך חבקוק, שלאחר עמידתו התקיפה מול ה' בתחילת המדרש, הוא משנה את התנהגותו בצורה קיצונית ומתחנן לה' שימחל לו. שינוי זה מעלה את השאלה, מה בתשובה האלוקית גרם לחבקוק ליראה גדולה כל-כך.
השאלה השניה קשורה לשינוי הקיצוני שחל במשמעות המילים "בנו בתים ושבו", המשתייכות במקורן לעצה האלוקית לעם הגולה שהושמה בפי הנביא, כי ישתקעו בדורות הקרובים בבבל מאחר ורק עוד שבעים שנה תחול הגאולה. הדרשה לעומת זאת, השתמשה במילים אלה בכדי לתאר את אמירתם של אותם קטני אמונה שלא האמינו בגאולה, ונותרו בבבל.
נראה כי הקושי בפשט הכתובים שעמד בפני הדרשן הוא הסתירה בין נבואת ירמיה לבין מימושה החלקי בהצהרת כורש ובימי הבית השני שבאו בעקבותיה. על פי הנבואה מטרת הפקידה האלוקית היא השבת ישראל לארץ, כשבנית המקדש היא אולי אחת התוצאות של הגאולה, אך היא תוצאה שאינה מוזכרת כלל במפורש. על פי ספר עזרא בכלל, והצהרת כורש בפרט, מטרת הפקודה האלוקית היא בניית המקדש ("לבנות לו בית בירושלם"), ואילו האמצעי הוא העליה לארץ של חלק מן הציבור היהודי שבבבל. שוני זה מעלה את הקושי מדוע לא התקיימה נבואת ירמיה במלואה, ומדוע לא זכה העם כולו לגאולה המובטחת.
הפתרון שמציע הדרשן מבוסס על גזירה שווה בין הביטוי "בנו בתים" שבירמיהו לבין "לבנות לו בית" שבעזרא, על הדימיון של "אפקוד" (מלשון אגאל) שבירמיה, לבין "פקד עלי" (מלשון נתינת הוראה) שבעזרא, ועל הניגוד שבין "ושבו" שבירמיהו ל"מי בכם מכל עמו ויעל" שבהצהרת כורש. למעשה, טוען הדרשן, עם ישראל עבר ממצב של המתנה לגאולה מיידית, שהתבטא בכך שהנביא היה צריך לבקשו לבנות בתים בבבל, לייאוש מוחלט מן הגאולה שגרם להם להמשיך ולבנות בתיהם בבבל גם כשכבר הגיע זמן הגאולה, והיה אפשר לעלות לארץ.
בכך שהמשיכו לשבת בבבל והמשיכו לדאוג רק לבניית בתיהם הפרטיים, גרמו במידה כנגד מידה, שהפקידה האלוקית הלאומית המתוכננת, הפכה לפקודה אלוקית מצומצמת לבניית בית ה' בלבד, ולכך שרק על "מי בכם מכל עמו" התקיים "ויעל". בכך שם הדרשן בפי ה' מסר מורכב: מחד, לפקידה האלוקית יש תאריך קבוע שאינו יכול להשתנות, ברם, איכות הגאולה והיקפה - תלויה בהיענות העם ובאמונתם בגאולה.
זהו גם מסר מתאים לנביא חבקוק: חוסר האמון שהוא מביע כלפי ה' וגאולתו, לא יכול לפגוע בעצם הגאולה, שאם לא כן יסתבר למפרע כי צדקו אלו שלא האמינו שלבסוף תגיע הגאולה לעולם. ברם, חוסר האמונה עלול לפגוע ברמת הגאולה, ולגרום לה שלא להיות גאולה שלימה, ובעיקר הוא עלול לפגוע באותם האנשים שלא מאמינים בגאולה ולגרום שהם לא יכללו בה, כבוני הבתים בבבל. זוהי הסיבה לבהלתו של חבקוק ולבקשתו שלא תחשב חוסר אמונתו בגאולה כזדון.
אמנם יש מקום לחלק בין גאולת הבית השני הזמנית, לבין הגאולה השלישית שמקובלים אנו כי היא הגאולה הנצחית. ועם זאת, נראה כי דרשתנו שהשוותה את שתי הגאולות, באה לרמוז לנו כי על אף שלגאולה השלישית זמן קבוע - "שנת גאולי באה", על איכותה והיקפה של הגאולה, ובעיקר על השאלה האם אנו באופן אישי נהיה ראויים להיכלל בה - יש למעשינו השפעה רבה עד מאוד.
* הכותב הינו דוקטורנט לתנ"ך, המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן