פרשת במדבר היא אחד הסממנים השבטיים והסקטוריאליים המובהקים ביותר בעולמו של מקרא. לצד פירוט מדוקדק של מניין כל בני שבט ושבט, מדגיש הכתוב את הצורך בהבדלה שבטית זו: "למשפחתם לבית אבתם" (א, ב, כ); "איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל" (ב, ב).
לעתים, מקבלת שבטיות זו הדגשה חיצונית או סמלית גרידא, כמו בפרשתנו המדגישה את חשיבותה לקיום מפקד מסודר או לשמירה על סדרי המחנה הצבאי. אכן, בתחומי חיים שונים (דוגמת חלוקת הנחלות, כשירות למשרות ציבוריות, של כהונה ומלכות),קיבלה שבטיות זו פן מהותי ונורמטיבי מובהק, והייתה ראש פינה למערכת של חוקים והלכות שתכליתן מניעת ערבוב בין קבוצות שבטיות שונות, ומעבר של אדם מקבוצה אחת שאליה הוא משתייך לקבוצה שניה.
בניגוד לתפישות שונות בנות ימינו, הרואות בשבטיות שריד ארכאי לחברה פרימיטיבית, התורה משמרת מבנה זה ואף מדגישה כי לכל שבט צריך שיהיה "דגל" משלו, סמל משלו, מסר ייחודי. עולמה של יהדות דוגל באחדות, אך מגנה את האחידות. הצורך באחדות אינו חייב להיהפך לעיסה דביקה אחת שבה הכל חושבים אותו דבר, דוברים באותה שפה ונראים אותו דבר. להפך: ריבוי הדעות והגוונים מבורך הוא, והמחלוקת היא יסוד מוסד בתורת ישראל.
בבואו להסביר את מאמר חז"ל (שלנוכח מציאות ימינו נראה לעתים כאמירה צינית או גילוי של חוש הומור חריף במיוחד) שלפיו "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", כתב הראי"ה קוק: "יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא ייבנה כי אם על ידי צביון אחד בדעות ותכונות, ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה ועל ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דווקא על ידי הערך של ריבוי השלום".
בדרך דומה הסביר הרש"ר הירש את ברכתו הדיפרנציאלית, השונה מבן לבן, של יעקב אבינו לבניו: "כאשר נקבצו בני יעקב לשמוע את ברכת אביהם, והלה ראה בהם את שבטי ישראל שלעתיד, לא ראה רק כוהנים ומורי הוראה. הנה עמד שם שבט הלוויה ושבט המלוכה, שבט הסוחרים, שבט האיכרים ושבט הלוחמים. עמד שם לנגד עיניו העם כולו, על כל סגולותיו הרבגוניות, ועל כל דרכי התפתחותו. את כולם הוא ברך, "איש אשר כברכתו ברך אותם"(בראשית מט, כח), איש איש כסגולותיו המיוחדות לו. כי ברית ה' הכרותה עם אברהם, חפצה באומה בריאה, שלמה ורעננה. מטרתה לבנות חיי עם שלמים על כל צורותיהם הרבגוניות, על מנת לכוון אותם אל התפקיד הגדול האחד: לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. הכוח והאומץ, לא פחות מהמחשבה והרגש, ימצאו שם את גיבוריהם העובדים לה', ובמקצועות שונים יקיימו כולם את התפקיד הגדול של הכלל".
כאיש חינוך מובהק, הסיק מכאן הרש"ר הירש מסקנה אופרטיבית בדרכי החינוך: "דווקא משום כך – "חנוך לנער על פי דרכו", חנכהו למטרה הגדולה האחת על פי דרכו המיוחדת לו, בהתאם לעתיד הצפוי לו מנטיותיו. המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי חיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה, מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב ישאב ממעיין החכמה בחפץ גובר והולך, ואילו עשו רק יצפה ליום בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד אתם תעודת חיים גדולה שהכיר אותה רק באופן חד צדדי, ובדרך שמעצם טבעו הוא סולד בה".
בימינו, גוברים לא אחת הקולות הקוראים להשלטת גוון אחד בחינוך, באורחות החיים, בלבוש, בבחירת מקצוע, ואפילו בהנהגת "נוסח אחיד" בתפילה. פרשתנו מורה אותנו שזו לא הדרך. לכל שבט דגל משלו, צבע משלו, מפקד משלו. סיסמת "שפה אחת ודברים אחדים" חרותה על דגל חטאי מגדל בבל, לא על דגל ישראל. כל עוד חונים שבטי ישראל במחנה אחד, ופני כולם מכוונים כלפי אוהל מועד, כולם אהובים, כולם ברורים, וכולם רצויים לפני המקום ברוך הוא.